פעם, חשבתי שסדר זה עניין של ארון בגדים מסודר ומטבח נוצץ. טעיתי. בגדול.
לפני כמה שנים, עבדתי בפרויקט מטורף. קריאייטיב בלי סוף, דדליין קשוח, ואני? על סף קריסה. הבית שלי נראה כמו זירת קרב, המיילים שלי היו ג'ונגל, ובתוך כל זה ניסיתי להישאר שפויה. אבל איך אפשר לייצר משהו חדשני כשהראש שלך מבולגן יותר מחדר של מתבגר?
ואז קרה משהו משונה. יום אחד, במקום להתחיל לעבוד, פשוט התחלתי לסדר. לא את החיים, רק את המגירה במשרד. כלי כתיבה, ניירות, קבלות מלפני שנה… ובדיוק שם, בין העט הכחול שנזל למכתב מבנק מלפני שנתיים, הבנתי משהו.
הבלאגן הפיזי הוא רק השתקפות של הבלאגן המנטלי.
זה לא היה גילוי מדהים, אני יודעת. אבל זה היה המפתח שלי.
אז, מה למדתי? בואו נצא למסע משותף.
המוח כמחסן - וההשלכות של עומס יתר
חוקרים מאוניברסיטת פרינסטון מצאו שלעומס ויזואלי יש השפעה ישירה על היכולת הקוגניטיבית שלנו. במילים פשוטות? כשהסביבה שלנו עמוסה, המוח שלנו מתקשה לעבד מידע. זה כמו לנסות להוריד סרט בחיבור אינטרנט איטי.
ואני מוסיפה מניסיון אישי: כשלא רואים את הרצפה, איך אפשר לראות את הפוטנציאל?
הבנתם למה התחלתי מהמגירה?
פסיכולוגיה הפוכה: סדר מבחוץ, שקט מבפנים
שמעתם על "The Life-Changing Magic of Tidying Up" של מארי קונדו? הספר הזה השפיע עליי עמוקות, אבל לא בדיוק בדרך שחשבתם. קונדו מדברת על להיפטר מחפצים שלא "מדברים" אלינו. זה עבד חלקית. אבל מה שעבד באמת היה משהו אחר.
ניסיתי להיפטר מדברים רק כי "אמרו לי". לא עבד. היו לי רגשות. חפצים הם זיכרונות, אנשים, תקופות חיים.
אבל כן התחלתי לעשות סדר. מתוך הבנה שהסדר החיצוני משפיע על הסדר הפנימי. ולאט לאט גם שחררתי דברים. בלי רגשות אשם, כי הבנתי ששחררתי לא רק חפץ, אלא זיכרון שסיים את תפקידו.
אגב, מחקר שפורסם ב-Journal of Environmental Psychology מצא שאנשים שגרים בבתים מסודרים נוטים להיות רגועים ומאושרים יותר. אבל אני לא צריכה מחקר כדי לדעת את זה, נכון?
מה זה בעצם "המדף שאף אחד לא רואה"?
זה לא רק המגירה, אלא הכל. המיילים שלא נענו, המשימות שנדחו, המחשבות שמסתובבות בראש בלי סדר. זה המקום הזה שאנחנו יודעים שהוא שם, אבל מעדיפים להתעלם ממנו.
אז איך מטפלים בו? שאלה מצוינת. ואני לא בטוחה שיש לי את כל התשובות. אבל יש לי כמה הצעות:
- מיינדפולנס קטנה בכל יום: 5 דקות של מדיטציה? כתיבת יומן? אפילו עצירה לרגע כדי לנשום עמוק יכולה לעשות פלאים. (אני יודעת, קלישאתי, אבל זה עובד).
- "דקת כאוס" יומית: הקדשתי דקה אחת ביום להתמודדות עם משימה קטנה ומציקה. זה יכול להיות מענה למייל, תשלום חשבון או סידור של ערימת ניירות. דקה אחת! ואז, חופש.
- לשאול שאלות קשות: מה באמת חשוב לי? מה אני עושה רק כי "צריך"? ומה אני יכולה לשחרר?
לא רק סדר, אלא גם גמישות
אבל הנה הפאנץ' האמיתי: סדר מנטלי זה לא מטרה בפני עצמה. זה כלי. כלי שעוזר לנו להיות יצירתיים, ממוקדים ומאושרים יותר. זה לא אומר שהכל צריך להיות מושלם. זה אומר שאנחנו צריכים לדעת לשלוט בבלאגן, ולא לתת לו לשלוט בנו.
וזו נקודה חשובה. כי יש ימים שהכל משתבש. והמיילים מצטברים, והילדים רבים, ואני פשוט רוצה לברוח לאי בודד. וזה בסדר. לא חייבים להיות מושלמים. אפשר גם פשוט לנשום עמוק, להזכיר לעצמנו שאנחנו בסדר, ולקום מחר בבוקר ולנסות שוב.
אז מה עושים עכשיו? אני לא יודעת. אבל אני מקווה שנתתי לכם קצת חומר למחשבה. אולי אפילו קצת השראה.
אותי מעניין: מה המדף שאף אחד לא רואה שלכם? ואיך אתם מתמודדים איתו?
