אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול. חזרתי הביתה אחרי יום עבודה ארוך, גרירת רגליים, ומצאתי את המשקוף של דלת הכניסה שלי... ובכן, במצב לא מזהיר. סדק עמוק, חתיכות עץ מתקלפות, פשוט מראה עצוב. המחשבה הראשונה שלי הייתה "אוף, עכשיו גם זה?" מיד אחר כך, הגיע גל של תסכול.
אבל אז, קרה משהו מוזר. במקום להזמין בעל מקצוע (כמו שהייתי עושה בדרך כלל), החלטתי לנסות לתקן בעצמי. כן, אני, נעמה, זו שאפילו לתלות תמונה ישר זה אתגר בשבילה.
אולי זה היה הצורך בשליטה, אולי רציתי קצת אתנחתא מהמסכים, אולי פשוט הייתי סקרנית לראות אם אני מסוגלת. מה שבטוח, זה היה תחילתו של מסע משעשע (ומלמד!) אל תוך עולם תיקוני הבית.
המאמר הזה הוא לא מדריך טכני מפורט. יש המון כאלה ברשת. זה יותר סיפור אישי על איך תיקון משקוף קטן הפך להיות שיעור גדול על סבלנות, התמדה, ובעיקר, על היכולת שלנו ללמוד ולצמוח גם (ואולי דווקא) מטעויות.
מאיפה בכלל מתחילים? (ומה לעזאזל זה שפכטל?)
השלב הראשון היה, כמובן, מחקר. שעות של צפייה בסרטוני יוטיוב, קריאת בלוגים, ואפילו התייעצות עם פורומים של "עשה זאת בעצמך". גיליתי עולם שלם של מונחים חדשים: שפכטל, נייר זכוכית, פריימר, לכה... הכל נשמע כמו שפה זרה.
אני חייבת להודות, בשלב הזה כבר התחלתי לפקפק בהחלטה שלי. האם אני באמת מסוגלת לעשות את זה? האם לא עדיף פשוט להזמין בעל מקצוע ולחסוך לעצמי את הכאב ראש?
רגע, למה בעצם כל כך קשה לנו לבקש עזרה?
אבל אז נזכרתי בציטוט שקראתי פעם ממאמר של ברנה בראון על פגיעות ואותנטיות (כן, קצת חרגתי מהנושא, אבל הכל קשור, תאמינו לי): "Pefectionism is a twenty-ton shield that we lug around, thinking it will protect us, when in reality it’s what keeps us from being seen." (בראון, 2010).
הבנתי שאני מפחדת לנסות כי פחדתי להיכשל, פחדתי להיראות לא מוצלחת. אבל הרי זה כל היופי, לא? בללמוד, להתנסות, גם אם זה אומר לעשות טעויות בדרך.
אז, נשמתי עמוק, הלכתי לחנות לחומרי בניין, ויצאתי משם מצוידת בכל הציוד הדרוש (והרבה יותר מזה).
הקרב על המשקוף (ואני כמעט הפסדתי)
השלב הבא היה ליישם את כל מה שלמדתי. שיוף, מילוי סדקים, צביעה... הכל נשמע כל כך פשוט בסרטונים! בפועל, זה היה הרבה יותר מורכב.
השפכטל סירב להישאר במקום, הצבע נזל, והנייר זכוכית עשה יותר נזק מתועלת. בשלב מסוים, המשקוף שלי נראה גרוע יותר ממה שהוא נראה בהתחלה.
הייתי מתוסכלת, עייפה, ובעיקר, מאוד מאוכזבת מעצמי. שוב, המחשבה על להרים ידיים ולהזמין בעל מקצוע עלתה בראשי.
אבל אז, נזכרתי בעוד משהו שלמדתי בזמן האחרון. קראתי מחקר מעניין על חוסן מנטלי ואיך התמודדות עם אתגרים קטנים יכולה לחזק את היכולת שלנו להתמודד עם אתגרים גדולים יותר (Duckworth, 2016).
הבנתי שאם אני אוותר עכשיו, אני לא רק לא אתקן את המשקוף, אלא גם אפספס הזדמנות ללמוד משהו חשוב על עצמי.
חוסן נפשי זה לא משהו שנולדים איתו, זה משהו שמפתחים.
אז, ניקיתי את הבלאגן, נשמתי עמוק, והתחלתי מחדש. הפעם, הייתי יותר סבלנית, יותר זהירה, ויותר מוכנה לקבל את העובדה שאני לא מושלמת.
הניצחון המתוק (וגם קצת על פרספקטיבה)
לקח לי כמה ימים, כמה ניסיונות כושלים, והרבה מאוד סבלנות, אבל בסופו של דבר, הצלחתי. המשקוף שלי נראה כמעט כמו חדש.
אני יודעת, זה אולי נשמע כמו סיפור קטן וטיפשי, אבל בשבילי, זה היה הרבה יותר מזה. זה היה שיעור על התמדה, על סבלנות, ובעיקר, על היכולת שלנו ללמוד ולצמוח גם (ואולי דווקא) מטעויות.
אבל הדבר הכי מפתיע היה השינוי בתחושה שלי כלפי הבית. פתאום, הרגשתי יותר מחוברת אליו, יותר גאה בו. זה כבר לא היה סתם מקום לישון בו, אלא מקום שגם אני תרמתי לו, מקום שיש בו חותם שלי.
וזה, חברים, שווה הכל.
אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בבעיה קטנה בבית, אל תמהרו להזמין בעל מקצוע. תנסו לתקן בעצמכם. אולי תופתעו מהכוחות שיש בכם, ומהתחושה הנפלאה של סיפוק עצמי שתגיע אחר כך.
ואם לא הולך? לא נורא! תמיד אפשר להזמין בעל מקצוע. העיקר שניסיתם.
אז, מה הסיפור שלכם? מה התיקון הקטן שהפך לשיעור גדול בחיים? שתפו אותי בתגובות!
מקורות:
Brown, B. (2010). The gifts of imperfection: Let go of who you think you're supposed to be and embrace who you are*. Hazelden Publishing.
Duckworth, A. (2016). Grit: The power of passion and perseverance*. Scribner.
