אני זוכרת את הפעם הראשונה שטעמתי פיצה נאפוליטנית אמיתית. לא סתם פיצה – פיצה שאופה פיציולו מנוסה בתנור עצים לוהט. הציפייה הייתה בשמיים, הריח מטריף, אבל הביס הראשון… הוא הציף אותי במחשבות מוזרות. "זהו? זה כל הסיפור? ציפיתי ליותר!" – מודה, הייתי קצת מאוכזבת.
למה אני מספרת לכן את זה? כי זה בדיוק כמו עם הרבה דברים בחיים, במיוחד כשמנסים למצוא את האיזון העדין הזה בין מה שאנחנו צריכות לעשות לבין מה שאנחנו באמת רוצות. אנחנו מצפות למשהו אחד, ואז המציאות פוגשת אותנו עם טוויסט קטן – לפעמים אפילו מאכזב.
הבטחה רגשית? אני מקווה שבסוף המאמר הזה, תרגישו קצת יותר משוחררות מהלחץ הזה של "צריך", ותגלו איך להקשיב לקול הפנימי שלכן, גם אם הוא לא תמיד הכי רציונלי. והבטחה פרקטית? תקבלו כלים קונקרטיים איך למצוא את האיזון הזה, בלי להרגיש אשמות.
אז, מה בכלל הבעיה עם ה"צריך"?
כולנו מכירות את זה: "אני צריכה לרדת במשקל", "אני צריכה למצוא עבודה חדשה", "אני צריכה להיות יותר סבלנית עם הילדים". לרשימה הזאת אין סוף. הבעיה היא שה"צריך" הזה מגיע מבחוץ – לחץ חברתי, ציפיות של אחרים, או אפילו ה"אני האידיאלי" שאנחנו מנסות לשווא להגיע אליו.
פסיכולוגית ההתפתחות, קרול דואק, חוקרת כבר שנים את ההבדל בין "חשיבה מקובעת" ל"חשיבה מתפתחת" (Dweck, 2006). בחשיבה מקובעת, אנחנו מאמינות שהיכולות שלנו הן נתון קבוע. אם אנחנו לא טובות במשהו, סימן שזה לא בשבילנו. ה"צריך" הופך למכשול בלתי עביר, כי אנחנו מפחדות להיכשל.
ואז מגיע ה"רוצה" – הקול הפנימי הזה שמדבר בשפה אחרת לגמרי. הוא מדבר על תשוקה, על סקרנות, על דברים שממלאים אותנו באנרגיה. אבל לעיתים קרובות מדי, אנחנו משתיקות אותו. "אין לי זמן לזה", "זה לא פרקטי", "מה יגידו?".
רגע, אבל איך עושים את זה בפועל? הרי אי אפשר להתעלם לגמרי מה"צריך"!
נכון, וגם לא צריך. אני לא אומרת לכן להתפטר מהעבודה ולעבור לגור בבקתה בהימלאיה. אבל אפשר למצוא את האיזון הזה, את הברז המתכוונן הזה שמסנן את הרעשים החיצוניים ומאפשר לקול הפנימי לדבר.
אחת השיטות שאני הכי אוהבת היא "התבוננות פנימית" – מיינדפולנס, אם תרצו. אבל לא חייבים לשבת בתנוחת לוטוס. אפשר פשוט לעצור לכמה דקות ביום, לנשום עמוק, ולהקשיב לגוף. מה הוא מספר לי? איפה יש מתח? איפה יש שמחה?
אגב, זה מזכיר לי פעם אחת שניסיתי מדיטציה מודרכת באפליקציה. הכל היה נהדר עד שהמנחה אמרה: "תדמיינו מקום שבו אתן מרגישות הכי רגועות". באופן לא צפוי, הדבר הראשון שעלה לי בראש היה… תור ארוך בסופר! כן, אני יודעת שזה מוזר, אבל כנראה שהשקט הכפוי הזה, בלי הסחות דעת, איפשר לי סוף סוף להקשיב לעצמי.
התובנה המפתיעה?
האיזון הזה הוא לא סטטי. הוא משתנה כל הזמן, כמו הברז המתכוונן. יש ימים שבהם אנחנו צריכות לתת יותר מקום ל"צריך", ויש ימים שבהם ה"רוצה" צריך להיות בעדיפות עליונה.
מה שעזר לי מאוד להבין את זה, הוא מחקר של פרופסור טל בן-שחר, מומחה לפסיכולוגיה חיובית (Ben-Shahar, 2007). הוא מדבר על "היתרון של להיות אנושי" – להרשות לעצמנו להיות לא מושלמות, להודות בטעויות שלנו, ולאהוב את עצמנו כמו שאנחנו.
הבנתן? זה לא רק על איזון בין "צריך" ל"רוצה", אלא גם על קבלה עצמית.
אז מה עושים מפה?
אני לא יכולה לתת לכן פתרון קסם. אבל אני כן יכולה להציע לכן כמה שאלות שאולי יעזרו לכן למצוא את האיזון הזה:
- מה הדבר הזה שאתן הכי רוצות לעשות, אבל דוחקות אותו כל הזמן?
- מה הדבר הזה שאתן הכי "צריכות" לעשות, אבל מרגישות שהוא סוחט לכן את האנרגיה?
- איך אפשר למצוא פשרה בין שניהם? אולי אפשר להפוך את ה"צריך" למשהו קצת יותר "רוצה"?
בואו נחזור לפיצה הנאפוליטנית. אחרי הביס הראשון המאכזב, הבנתי שלא ציפיתי נכון. ציפיתי לפיצה אמריקאית עמוסה תוספות, אבל קיבלתי משהו אחר – טעם פשוט, אותנטי, כזה שמאפשר לכל מרכיב לדבר בפני עצמו.
אולי זה בדיוק העניין עם החיים. אנחנו מצפות למשהו אחד, אבל מקבלות משהו אחר. השאלה היא מה אנחנו עושות עם זה. האם אנחנו מתאכזבות, או שאנחנו לומדות להעריך את הטעם האותנטי של החיים?
אני מזמינה אתכן לחשוב על זה. וספרו לי – מה ה"פיצה הנאפוליטנית" שלכן?
