האמת? תמיד פחדתי להרכיב. כן, להרכיב עצים. זה נראה לי כמו משהו ששמור רק למשתלות מקצועיות עם ידע סודי, כמו איזה לחש קסם שאם טועים בו העץ ינבול. תמיד דמיינתי את עצמי עומדת מול שני עצים צעירים, סכין ביד, רועדת מפחד לעשות משהו לא נכון...
ואז, לפני כמה חודשים, קרה משהו ששינה לי את הכל.
הייתי בסדנה קטנה בחווה אורגנית בצפון. מדריך מבוגר, ידיו חרושות קמטים כמו מפת דרכים, הראה לנו איך לחבר ענף של עץ תפוח עסיסי על כנה חזקה של עץ בר.
הוא אמר משהו שנחרט לי בזיכרון: "עצים, כמו בני אדם, צריכים חיבור כדי לשגשג."
ופתאום, ההרכבה הפסיקה להיות פעולה טכנית והפכה למטאפורה.
זה לא רק לחבר שני עצים. זה ליצור משהו חדש וחזק יותר.
כמה פעמים הרגשנו שאנחנו צריכים את החיבור הזה? את ההזדמנות לקחת את החוזקות שלנו, ולחבר אותן לחוזקות של מישהו אחר כדי ליצור משהו מופלא?
אבל חכו, לא הכל ורוד.
ניסיתי את ההרכבה הזו בבית, לבד. לקח לי כמה ניסיונות כושלים. ענפים שנבלו, כנות שלא נקלטו. תסכול אמיתי. הרגשתי שאולי באמת אני לא מסוגלת.
ואז, נזכרתי במה שהמדריך אמר: "העץ מלמד אותנו סבלנות. הוא מלמד אותנו להתבונן."
התחלתי להתבונן יותר. שמתי לב לאיך הענף מגיב, לאיך הכנה מתחילה לצמוח. הבנתי שהצמח הוא לא מכונה – הוא יצור חי, עם קצב משלו.
התחלתי לחפש מידע מעבר לסדנה. קראתי מאמרים של פרופסור אליעזר גולדשמיט מהפקולטה לחקלאות ברחובות (גילוי נאות: הוא גם השכן של סבתא שלי!). הוא כתב על ההשפעה של גורמים סביבתיים על הצלחת ההרכבה. למדתי על חשיבות הדיוק בחיתוך, על הטמפרטורה, על הלחות.
אבל לא רק מדענים לימדו אותי.
פעם, שמעתי ראיון עם אומנית יפנית שמחברת ענפי עצים שנפלו בסערה ליצירות אמנותיות מרהיבות. היא אמרה: "אני לא מנסה לתקן את הטבע. אני מנסה להקשיב לו."
התחלתי להקשיב. להקשיב לעץ, לא רק למדע.
אז מה למדתי?
קודם כל, אין קיצורי דרך. הרכבה מוצלחת דורשת סבלנות, התמדה ורצון ללמוד מהטעויות.
אבל חשוב יותר, הבנתי שהסוד האמיתי של החיבור בין עצים טמון בהבנה שיש לנו מה ללמוד מהם.
האם חשבתם פעם שהעץ יכול ללמד אותנו על חוסן נפשי? על איך להתמודד עם שינויים בלתי צפויים?
הנה משהו מעניין: הרבה מדריכים יגידו לכם שהכי חשוב זה לחתוך את הענף ואת הכנה בדיוק באותו עובי. אבל מה אם הענף קצת יותר דק? או קצת יותר עבה? האם זה אומר שההרכבה נדונה לכישלון?
ממש לא. צריך פשוט להיות יצירתיים. להשתמש בטכניקות שונות, להתאים את עצמנו למצב הקיים.
וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות בחיים.
אני מודה, אני עדיין לא מומחית בהרכבת עצים. עדיין יש לי הרבה מה ללמוד. אבל הבנתי דבר אחד חשוב:
הכישלון הוא לא הסוף. הוא רק חלק מהדרך.
ואולי, זה הסוד האמיתי של החיים. לא רק לחבר בין עצים, אלא לחבר בין החלקים השונים של עצמנו, לקבל את הפגמים, ולהמשיך לצמוח.
אז מה הצעד הבא? אני חושבת לנסות הרכבה של עץ הדר. שמעתי שזה מאתגר במיוחד...
אבל אולי, זה בדיוק מה שאני צריכה.
מה אתם חושבים? האם ניסיתם פעם להרכיב עץ? אילו תובנות גיליתם בדרך?
