היי, אני נעמה. ואם אתן קוראות את זה, יש סיכוי לא רע שגם אתן מכירות את התחושה הזו: אתן יושבות מול שולחן העבודה, מנסות להתרכז, אבל העיניים שלכן נתקלות בערימות של ניירות, כוסות קפה ריקות, מטען אבוד... בקיצור, כאוס.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי "לסדר" את פינת העבודה שלי. קראתי איזה מדריך באינטרנט שהבטיח שאם רק אקנה את כל הקופסאות אחסון המתאימות, החיים שלי יהפכו לגן עדן. קניתי. סידרתי. אחרי שבוע, חזר הבלאגן. מה לעזאזל?!
אז הבנתי משהו: זה לא עניין של קופסאות. זה עניין של משהו עמוק יותר. זה עניין של להבין איך אני עובדת, מה מפריע לי, ואיך ליצור סביבה שתומכת בי, ולא רק נראית טוב באינסטגרם.
אז בואו נצא למסע הזה ביחד. אני מבטיחה לכן: בסוף המאמר הזה, לא רק שתדעו איך לסדר את פינת העבודה שלכן, אלא גם תבינו למה הסידור הזה חשוב לכן.
השאלה הראשונה: מה באמת מפריע לכן?
רגע לפני שאנחנו מתחילות להזיז דברים, עצרו. תסתכלו על פינת העבודה שלכן. באמת. לא מתוך שיפוטיות, אלא מתוך סקרנות. מה הדבר הראשון שקופץ לכן לעין? מה הדבר שמעצבן אתכן הכי הרבה?
לפעמים זה ברור - ערימה של דפים שלא נגעו בהם חודשים. אבל לפעמים זה משהו יותר מתוחכם. אולי זה האור שבוהק במסך, אולי זה הרעש של המקלדת, אולי זה הריח של הנר שהפסיק להיות נעים.
הנה טיפ: תצלמו את פינת העבודה שלכן. ואז תסתכלו על התמונה כאילו אתן מסתכלות על המשרד של מישהו אחר. מה הייתן משנות?
אני, למשל, הבנתי שאני סובלת מחוסר תאורה טבעית. זה משהו שלא שמתי לב אליו עד שצילמתי את השולחן שלי וראיתי כמה הוא נראה חשוך ודכאוני. מאז, עברתי לשבת ליד החלון, וזה שינה לי את כל מצב הרוח בזמן העבודה.
ה"שלושה מ"מים" של הסידור: מה, מתי, ולמה
אוקיי, עכשיו כשזיהינו את הבעיות, אפשר להתחיל לסדר. אבל לא סתם לסדר. לסדר בצורה חכמה.
הפסיכולוגית ארנסטה רוטמן, בספרה "אמנות הסדר", מדברת על חשיבות ההבנה של למה אנחנו מחזיקים בדברים. (רוטמן, א. (2017). אמנות הסדר: איך להיפטר מבלגן ולחיות חיים שלווים יותר. הוצאת מודן.) האם אנחנו מחזיקים בדברים מתוך נוסטלגיה? מתוך פחד שנצטרך אותם בעתיד? מתוך עצלות?
בואו נחשוב על זה ככה: כל חפץ בפינת העבודה שלנו צריך לעבור מבחן "השלושה מ"מים":
- מה: מה זה? מה הפונקציה שלו?
- מתי: מתי השתמשנו בו לאחרונה? (אם עברו יותר משישה חודשים, יש סיכוי טוב שהוא מיותר.)
- למה: למה אנחנו מחזיקים בו? מה הערך שהוא נותן לנו?
אם החפץ לא עובר את כל שלושת המבחנים, הגיע הזמן להיפרד ממנו. כן, גם מהעט הזה שקיבלתן בכנס לפני שנתיים.
הפתעה! לא מדובר רק בפיזי, אלא גם בדיגיטלי
אבל רגע, מי אמר שפינת עבודה זה רק שולחן? בעידן שלנו, פינת העבודה היא גם המחשב שלנו, הטלפון שלנו, תיבת המייל שלנו. וגם שם, הבלאגן יכול להשתלט.
אני חייבת להודות: אני אלופת העולם בסידור פיזי, אבל כשזה מגיע למחשב שלי... זה כבר סיפור אחר. עד לא מזמן, שולחן העבודה שלי היה נראה כמו אתר בנייה, עם אינספור קבצים לא מסודרים.
אז מה עשיתי? אימצתי את עקרון "אחת ולתמיד". כל פעם שאני מורידה קובץ, אני מיד נותנת לו שם ברור ושומרת אותו בתיקייה המתאימה. זה דורש עוד כמה שניות של השקעה, אבל זה חוסך לי המון זמן וכאבי ראש בעתיד.
והנה עוד משהו שאולי לא חשבתן עליו: תחשבו על הפונטים במחשב שלכן. הם ברורים? נעימים לעין? מחקרים מראים שגופן קריא יכול להגביר את הריכוז והפרודוקטיביות. (ראו למשל מחקרים בתחום של usability ו-readability, כמו אלה של Nielsen Norman Group.) זה נשמע קטנוני, אבל זה משפיע.
אבל רגע, מה עם ה"אני"?
סיימנו לסדר? מצוין. אבל הסידור הוא רק חצי מהעבודה. החצי השני הוא לוודא שפינת העבודה שלכן מתאימה לכן.
מה זה אומר? זה אומר להתחשב בצרכים האישיים שלכן. האם אתן צריכות שקט מוחלט כדי להתרכז? אולי מוזיקה מרגיעה? האם אתן צריכות תנועה? אולי שולחן עמידה?
אני גיליתי שאני עובדת הכי טוב כשאני מוקפת בצמחים. יש משהו בירוק הזה שמרגיע אותי ומעודד אותי ליצירתיות. אז הצבתי כמה עציצים קטנים על השולחן שלי, וזה עשה פלאים למצב הרוח שלי.
הסוד האמיתי: סביבה תומכת, לא סביבה מושלמת
אז סידרנו, ארגנו, התאמנו... ועכשיו? עכשיו צריך לתחזק את זה. וזה החלק הכי קשה.
אני לא אשקר לכן: אני לא מצליחה לשמור על פינת העבודה שלי נקייה ומסודרת כל הזמן. יש ימים שבהם הבלאגן משתלט שוב. וזה בסדר.
הסוד הוא לא לשאוף לשלמות, אלא לשאוף לאיזון. ליצור סביבה שהיא תומכת בי, גם כשאני לא במיטבי. להבין שמותר לי לעשות טעויות, שמותר לי להתפזר, שמותר לי להיות אנושית.
וזה, בסופו של דבר, מה שהופך פינת עבודה לאפקטיבית באמת: היא לא רק מקום לעבוד בו, אלא מקום להיות בו. מקום שמקבל אותי כמו שאני, עם כל היתרונות והחסרונות שלי.
אז מה דעתכן? מה הדבר הראשון שאתן הולכות לשנות בפינת העבודה שלכן עכשיו? ספרו לי בתגובות! אני ממש אשמח לשמוע.
