האמת? תמיד פחדתי מעצים. כן, כן, אני יודעת. נשמע הזוי, נעמה אוהבת הטבע שמפחדת מעצים. אבל כשהייתי קטנה, עץ ענק בחצר של סבתא שלי תמיד נראה לי מאיים, כאילו עוד רגע יבלע אותי. רק כשבגרתי התחלתי לראות אותם אחרת, לא רק כענקים ירוקים אלא כיצורים חיים, עם סיפור משלהם, עם חיבורים כמו שלנו.
אבל מה הקטע עם החיבור בין עצים? חשבתי פעם שזה סתם מטאפורה יפהפייה, משהו כמו "שורשים משותפים" ו-"לצמוח ביחד". גיליתי שזה הרבה יותר מזה. גיליתי שזה עניין של חיים ומוות, של תמיכה הדדית, ושל אינסטינקט הישרדות מדהים. תשאלו את ד"ר סוזן סימארד (Simard, S. W. (1997). The unseen world: Mycorrhizal networks allow trees to talk to each other. Canadian Journal of Forest Research, 27(4), 552-553.), חוקרת יערות מדהימה שחשפה את ה"וורלד-וייד ווב" של העצים.
אז איך בעצם עצים מדברים אחד עם השני? זה לא בדיוק דיבור, אבל זו תקשורת מתוחכמת להפליא דרך רשת פטריות תת-קרקעית עצומה, רשת שנקראת "מייקוריזה". פטריות המייקוריזה מתחברות לשורשי העצים, יוצרות מעין "כביש מהיר" של מידע וחומרי הזנה. זה כמו אינטרנט תת-קרקעי שמחבר את כל היער!
התחלתי לחקור את הנושא לעומק. קראתי מאמרים, צפיתי בהרצאות, ויצאתי לשטח. ופה גילתי משהו מפתיע: גם העצים החזקים ביותר צריכים עזרה. גם העצים ה"מצליחים" ביותר נעזרים באחרים כדי לשרוד. זה הכה בי כמו פטיש. תמיד חשבתי שאני צריכה להיות חזקה ועצמאית לגמרי, אבל אולי הסוד הוא דווקא בהיכולת להיעזר באחרים?
יום אחד, בזמן טיול ביער, ראיתי עץ צעיר, קטן וחלש, צומח בצילו של עץ עצום. באופן אינסטינקטיבי חשבתי: "המסכן הזה, אין לו סיכוי". אבל אז נזכרתי במה שלמדתי על רשת המייקוריזה. אולי דווקא העץ הגדול תומך בו? אולי הוא מעביר לו חומרי הזנה דרך הרשת התת-קרקעית? אולי מה שנראה כמו חוסר שוויון הוא בעצם שותפות?
זה גרם לי לחשוב על היחסים שלי. כמה פעמים חשבתי שאני צריכה לעשות הכל לבד? כמה פעמים סירבתי לבקש עזרה, גם כשהייתי ממש זקוקה לה? אולי פה טמונה הבעיה? אולי אני מונעת מעצמי צמיחה אמיתית בכך שאני לא מאפשרת לאחרים לתמוך בי?
אני לא אשקר, זה לא קל. קשה לי לבקש עזרה. קשה לי להודות שאני לא יודעת הכל. קשה לי להרגיש פגיעה. אבל אני מנסה. אני מנסה להיפתח, אני מנסה לסמוך על אחרים, אני מנסה לראות את היופי והחוזק שבהיותנו מחוברים.
אבל רגע, לא הכל ורוד בעולם העצים. כמו אצלנו, יש גם תחרות, מאבקים, ואפילו "ניצול". עצים יכולים להשתמש ברשת המייקוריזה כדי "לגנוב" חומרי הזנה מעצים אחרים. זה כמו פוליטיקה תת-קרקעית! (Klein, T. (2016). The green infrastructure: connecting trees to the future. Environmental Science & Policy, 66, 450-457.). זה מזכיר לי את אותם אנשים שמתקרבים אלינו רק כדי לקבל משהו, ולא כדי לתת באמת.
אז מה עושים? איך מוצאים את האיזון בין תמיכה הדדית להגנה עצמית? איך נותנים מבלי לתת לאחרים לנצל אותנו? אני חושבת שאין תשובה אחת נכונה. זה תהליך מתמשך של למידה, של הקשבה, ושל אמון באינטואיציה שלנו.
אני מודה, אני עדיין רחוקה מלהיות מומחית בחיבורים בין עצים, או בין אנשים. אני עדיין לומדת, אני עדיין טועה, אני עדיין מפחדת. אבל אני גם מתרגשת. אני מתרגשת מהאפשרויות הטמונות בחיבורים אמיתיים, מהיכולת לצמוח ביחד, מהכוח שאנחנו מקבלים כשאנחנו מחוברים לשורשים שלנו, אחד לשני.
ויש עוד משהו שלמדתי מהעצים: גם כשהכל נראה אבוד, תמיד יש תקווה. גם כשהעץ נראה יבש ומת, השורשים שלו עדיין יכולים להיות חיים, מחכים לרגע הנכון לפרוח שוב. זה נותן לי הרבה כוח. זה נותן לי אמונה.
ואולי, בסופו של דבר, הסוד האמיתי של החיבור בין עץ לעץ הוא לא רק ברשת המייקוריזה, אלא גם ביכולת שלנו לראות את היופי והחוזק אחד בשני, גם כשהכל נראה אחרת. מה דעתך? איך את רואה את החיבורים בחייך? האם את מרגישה מחוברת לשורשים שלך? אני באמת סקרנית לשמוע.
