פעם חשבתי שחיבור עצים זה עניין של דבק, מסמרים ודיוק. כמו מתכון לעוגה – עקוב אחרי ההוראות ותקבל תוצאה מושלמת. איזה נאיבית הייתי!
האמת היא שהמסע שלי בעולם העץ לימד אותי שיעור חשוב בהרבה: חיבור אמיתי בין עצים, כמו בין אנשים, הוא הרבה מעבר לטכניקה. הוא דורש הקשבה, אינטואיציה וקצת קסם.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי לחבר שני חתיכות עץ אלון. "זה יהיה קל," חשבתי לעצמי. הרי ראיתי סרטונים, קראתי מדריכים... מה כבר יכול להשתבש? ובכן, הכל. העץ התפצל, הדבק לא תפס, ובסוף מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה מתוסכלת, מוקפת בשבבים ועם שאלה אחת בראש: מה לעזאזל אני עושה לא נכון?
אז הבנתי משהו. חיבור עצים זה לא רק עניין של כלים, אלא של הקשבה. הקשבה לעץ עצמו. להבין את הסיבים שלו, את הכיוון שלהם, את האופי שלו. זה נשמע קצת הזוי, אני יודעת, אבל תאמינו לי – זה עובד.
אחרי אותו כישלון מהדהד, התחלתי לחקור לעומק את הנושא. קראתי מחקרים על מבנה העץ, למדתי על סוגי הדבקים השונים, ודיברתי עם נגרים ותיקים ששיתפו אותי בחוכמתם. אחד מהם, אדם בשם יצחק, אמר לי משפט שלעולם לא אשכח: "נעמה, עץ זה כמו בן אדם. אם את לא מכבדת אותו, הוא לא ישתף פעולה איתך."
הוא צדק. מצאתי מאמר מעניין של אוניברסיטת אורגון שמדבר על "תגובת מתח בעץ" – איך עץ מגיב ללחץ חיצוני ואיך זה משפיע על חוזק החיבור. פתאום הבנתי שהעץ שאיתו ניסיתי לעבוד פשוט לא רצה שאחבר אותו בצורה שבה ניסיתי! (Oregon State University, College of Forestry - "Wood Stress and Strain: Understanding the Basics").
אבל איך באמת מקשיבים לעץ? איך יודעים מה הוא רוצה? זה השלב שבו האינטואיציה נכנסת לתמונה. תאמינו או לא, התחלתי לדבר לעץ. כן, ממש ככה. הסברתי לו מה אני רוצה לעשות, ביקשתי ממנו לשתף פעולה, והקשבתי לתחושות שלי. זה נשמע מוזר, אבל זה עזר לי להרגיש מחוברת לחומר ולעבוד איתו בהרמוניה.
אני מודה, בהתחלה הרגשתי קצת מטופשת. אבל אז נזכרתי במשהו שאמר לי פעם חבר טוב, ארכיטקט נוף: "צמחים מגיבים לאנרגיה שלנו. אם את ניגשת אליהם באהבה ובכבוד, הם יפרחו." אולי זה נכון גם לגבי עצים חתוכים? אולי האנרגיה שלנו משפיעה על האופן שבו הם מתחברים?
אני לא יודעת אם יש לזה הסבר מדעי, אבל אני יודעת שזה עובד. מאז שהתחלתי להתייחס לעץ בכבוד ובאהבה, החיבורים שלי הפכו לחזקים ועמידים יותר. ואני לא מדברת רק על החוזק הפיזי, אלא גם על הקשר הרגשי. יש משהו מאוד מספק ביצירה של משהו יפה ועמיד משני חתיכות עץ שהיו פעם נפרדות.
אבל רגע, לפני שאנחנו נסחפים, חשוב להדגיש משהו: לא הכל ורוד. עדיין יש לי כישלונות. עדיין יש עצים שמסרבים לשתף פעולה. ועדיין יש ימים שבהם אני מרגישה שאני לא יודעת כלום. אבל זה בסדר. הכישלונות הם חלק מהמסע. הם מלמדים אותי משהו חדש בכל פעם, ומזכירים לי שאני תמיד יכולה להשתפר.
למשל, גיליתי שיש הבדל עצום בין דבק אפוקסי לדבק נגרים רגיל, למרות שבתיאוריה שניהם "מחברים עצים". אפוקסי מתאים יותר לחיבור חזק במיוחד, כמו למשל רגל של שולחן, בעוד שדבק נגרים מעולה לעבודות עדינות יותר. זה כמו ההבדל בין נישואים קתוליים לזוג שפשוט גר יחד - שניהם חיבורים, אבל עם מחויבות שונה לחלוטין. למדתי את זה בדרך הקשה, כששולחן קפה שתכננתי התפרק אחרי שבוע (דבר שהוביל לדיון סוער עם בן זוגי על "אחריות אישית"...)
עוד תובנה שהגיעה ממקור לא צפוי היא ממאמר על פילוסופיית ה"וואבי-סאבי" היפנית, שחוגגת את היופי שבחוסר שלמות. (Richard Powell, "Wabi Sabi Simple: Create Beauty. Value Imperfection. Live in the Moment."). הבנתי שזה בסדר אם החיבור לא מושלם, אם יש קצת דבק שדולף, אם יש קצת חריצים. אלו סימנים של עבודה ידנית, סימנים של אהבה, סימנים של חיים. זה הרבה יותר מעניין ממשהו סטרילי ומושלם ממכונה.
אז מה למדתי בסוף? למדתי שחיבור עצים הוא הרבה יותר מחיבור פיזי. הוא חיבור רגשי, חיבור רוחני, חיבור לאדמה. הוא דורש הקשבה, סבלנות ואהבה. והכי חשוב, הוא דורש ממני להיות אנושית. עם כל הטעויות, הכישלונות והתסכולים.
אני עדיין לומדת. אני עדיין עושה טעויות. ואני עדיין מרגישה שיש לי עוד הרבה מה לגלות. אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות: חיבור עצים שינה את החיים שלי. הוא לימד אותי להעריך את היופי שבפשטות, את הכוח שבחוסר שלמות, ואת הקסם שבחיבור.
אז מה דעתכם? האם גם אתם מרגישים קשר מיוחד לחומרים שאתם עובדים איתם? האם גם אתם מאמינים שאפשר לדבר לעצים (או לצמחים, או לכל חומר אחר)? אני ממש אשמח לשמוע את המחשבות שלכם בתגובות!
