אני זוכרת את הרגע הזה כל כך בבירור. עמדתי מול הכיור, מנסה לכוון את הברז למים פושרים. לא חמים מדי, לא קרים מדי. משימה שנראית כל כך פשוטה, אבל בפועל - תסכול אינסופי. או שהמים רותחים, או שהם מקפיאים. אין אמצע.
זה בדיוק כמו החיים, לא? תמיד נדמה שאנחנו צריכים לבחור בין קיצוניות אחת לשנייה. בין עבודה למשפחה, בין קריירה לתחביבים, בין לתת מעצמנו לאחרים לבין לדאוג לעצמנו.
פעם חשבתי שהסוד הוא למצוא את "הדרך הנכונה", את הנוסחה המושלמת לאיזון. ואז, אחרי שנים של ניסיונות (וכישלונות), הבנתי משהו אחר לגמרי.
האיזון הוא לא נקודה סטטית, אלא ריקוד מתמיד.
זה לא אומר שקל יותר. ממש לא. אבל זה אומר שיש מקום לחמלה עצמית, לסליחה ולצמיחה.
בואו נדבר על זה קצת יותר לעומק.
מאיפה בכלל מתחילים?
אני חושבת שהבעיה מתחילה בציפייה הלא מציאותית הזאת. אנחנו רואים אנשים אחרים בפייסבוק (או באינסטגרם) ונראה שהם עושים הכל בצורה מושלמת. קריירה מצליחה, ילדים מחונכים, גוף חטוב, חופשות אקזוטיות... ואנחנו מרגישים שאנחנו פשוט לא עומדים בקצב.
אבל הנה משהו שאולי יפתיע אתכם: רוב האנשים משחקים אותה. גם להם יש את הקשיים שלהם, את הפחדים שלהם ואת הרגעים שהם מרגישים שהם קורסים תחת הלחץ.
מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מראים שאנחנו נוטים להשוות את עצמנו לאנשים אחרים, אבל אנחנו עושים את זה בצורה מוטה. אנחנו משווים את הצדדים הכי טובים שלהם לצדדים הכי גרועים שלנו. (ראו למשל את התיאוריה של השוואה חברתית של לאון פסטינגר).
אני זוכרת תקופה שהייתי ממש אובססיבית לגבי תזונה בריאה וכושר. הייתי מבלה שעות במכון כושר וסופרת כל קלוריה שאני מכניסה לפה. זה היה מתיש! ובסופו של דבר, זה רק גרם לי להרגיש יותר חסרת ביטחון.
מה למדתי מזה? לפעמים, הניסיון להשיג איזון מושלם הוא מה שמוציא אותנו מאיזון.
אז מה כן עושים?
אני לא אגיד לכם שיש לי תשובה קסומה. אבל גיליתי כמה דברים שעזרו לי למצוא קצת יותר שקט נפשי:
- הקשבה פנימית: לפני שאני מנסה להשביע את הציפיות של אחרים, אני עוצרת ושואלת את עצמי: מה אני באמת צריכה עכשיו? זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל זה קשה ליישם.
- סדרי עדיפויות: אי אפשר לעשות הכל בבת אחת. צריך לבחור במה להתמקד בכל תקופה בחיים. לפעמים זה אומר להוריד קצת את הרגל מהגז בעבודה כדי להיות יותר נוכחת עם הילדים. לפעמים זה אומר להשקיע יותר זמן בעצמי כדי למלא מצברים.
- גמישות: תוכניות משתנות. דברים קורים. חשוב להיות מסוגלים להסתגל למציאות ולשנות את הגישה בהתאם.
- חמלה עצמית: כולנו טועים. כולנו נכשלים. זה חלק מהחיים. במקום להלקות את עצמנו, צריך ללמוד מהטעויות ולסלוח לעצמנו.
- מקורות השראה לא שגרתיים: לאחרונה מצאתי תובנות מעניינות דווקא בספרים על פילוסופיה סטואית. הגישה שלהם לפיה אנחנו לא יכולים לשלוט בכל מה שקורה לנו, אבל אנחנו יכולים לשלוט בתגובה שלנו, עזרה לי לשחרר קצת את הלחץ. (אני ממליצה על הספר "חייך שלך בידיים שלך" של ויליאם ב' ארווין).
אגב, מישהו פעם אמר לי ש"החיים הם כמו רכיבה על אופניים. כדי לשמור על שיווי משקל, אתה צריך להמשיך לנוע קדימה." זה תמיד מזכיר לי שהאיזון הוא לא משהו שמשיגים פעם אחת ולתמיד, אלא תהליך דינמי.
אני חושבת שהרבה מהתסכול שלנו מגיע מהרצון לשלוט בכל דבר. אנחנו רוצים לדעת בדיוק מה הולך לקרות, איך הכל יסתדר. אבל האמת היא שזה בלתי אפשרי.
אז אולי כדאי שנשחרר קצת את האחיזה ונאפשר לעצמנו לזרום עם החיים.
מה הלאה?
האמת? אני עדיין לומדת. עדיין מנסה. עדיין טועה. אבל אני מנסה לעשות את זה עם יותר חמלה וקבלה עצמית.
אני עדיין לא יודעת אם יש איזון מושלם. אבל אני יודעת שיש דרך למצוא יותר שקט נפשי, יותר שמחה ויותר משמעות בחיים.
ואולי זה כל הסיפור.
אני תוהה, מה האיזון העדין שלכם נראה כמו? מה עובד בשבילכם? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם בתגובות.
