אני זוכרת את הפעם הראשונה שהזמנתי אוכל מוכן הביתה. הייתי אחרי יום מטורף בעבודה, מרוחה על הספה כמו איזה יצור נכחד, והמחשבה על לבשל גרמה לי לרצות לבכות. אז הזמנתי. וזה היה טעים. וזה היה קל. אבל אז הגיעה תחושת הריקנות הזו, מעין "מה עכשיו?". כאילו ויתרתי על משהו חשוב בדרך.
זהו, אני נעמה, ואני מכורה לנוחות. מודה באשמה. אבל עם השנים, התחלתי לתהות: כמה באמת עולה לנו התענוג הזה? האם זה רק הכסף שיוצא מהכיס, או שיש מחירים נסתרים שאנחנו משלמים?
הנוחות כסם:
כולנו אוהבים חיים קלים. זה טבעי. אבל מתי נוחות הופכת להיות בריחה? מתי היא מפסיקה לשרת אותנו ומתחילה לשלוט בנו? פעם, סבתא שלי הייתה הולכת ברגל לשוק, בוחרת ירקות אחד-אחד, מריחה אותם. היום? אנחנו מזמינים הכל באפליקציה. חסכנו זמן, אבל מה הפסדנו?
יצא לי לקרוא מחקר של אוניברסיטת הרווארד (שממנו עולה טענה מעניינת על הקשר בין נוחות ליצירתיות) שמצא שאנשים שחיים בסביבות נוחות יתר, נוטים להיות פחות יצירתיים. כשיש לנו הכל בהישג יד, אנחנו פחות צריכים לחשוב, לפתור בעיות, להתאמץ. האם הנוחות גורמת לנו להיות קצת יותר... טיפשים? לא רוצה להשתמש במילה הזו, אבל אתם מבינים את הכיוון.
המחיר הסביבתי של החיים הנוחים:
אני לא רוצה להטיף, אבל אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר. כל המשלוחים, האריזות, הפלסטיק… אנחנו פשוט יוצרים יותר זבל. ואני, באופן אישי, מרגישה אשמה על זה. לאחרונה, צפיתי בסרט דוקומנטרי על האוקיינוסים שלנו (כמובן, בנוחות של הספה שלי…) והזדעזעתי מכמויות הפלסטיק שמזהמות אותם.
זה לא רק על הפלסטיק. זה גם על האנרגיה שאנחנו צורכים. הנה מידע מעניין מאתר של משרד האנרגיה (שימו לב איך כל פעולה קטנה שלנו מצטברת לכמויות אדירות של זיהום).
הנוחות הזו באה על חשבון משהו, וה"משהו" הזה הוא כדור הארץ שלנו. האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הזה? אני שואלת את עצמי את זה כל יום.
הנוחות כגורם ניכור:
פעם, היינו מבשלים ביחד, אוכלים ביחד, מדברים. היום, כל אחד עם המסך שלו, מזמין לעצמו מה שהוא רוצה, אוכל מול הטלוויזיה. אני מודה, גם אני חוטאת בזה. אבל כשאני רואה משפחות במסעדות, שכל אחד מהם תקוע בטלפון, זה קצת שובר לי את הלב. איפה האינטראקציה האנושית? איפה הצחוק?
אני לא אומרת שצריך לחזור למערות, אבל אולי כדאי לנו לחשוב קצת יותר על המשמעות של הקשרים שלנו. האם הנוחות מרחיקה אותנו אחד מהשני?
איך למצוא את האיזון הנכון? (כי אין פתרונות קסם):
אז מה עושים? אני לא יודעת. באמת. אני עדיין מנסה להבין בעצמי. אבל הנה כמה מחשבות שלי:
- להיות מודעים: פשוט לשים לב. לשאול את עצמנו: האם אני בוחר בנוחות כי זה באמת מקל עליי, או כי אני פשוט בורח ממשהו?
למצוא את השמחה בדברים הקטנים: לבשל ארוחה פשוטה, ללכת ברגל במקום לנסוע, לדבר עם השכנים. החיים הם לא רק יעילות*.
- לא לוותר על הכל: אני לא הולכת להפוך להיות נזירה בודהיסטית. אני עדיין אזמין מדי פעם אוכל מוכן, אבל אני אנסה לעשות את זה בצורה יותר מודעת.
- להתחיל בקטן: אולי להפסיק להשתמש בשקיות פלסטיק בסופר? אולי לנסות לבשל ארוחה אחת בשבוע עם חברים?
יכול להיות שאני נאיבית, אבל אני מאמינה שאפשר לחיות חיים נוחים יותר, מבלי לשלם מחיר כבד כל כך. אני לא יודעת מה התשובה, אבל אני יודעת שאני רוצה להמשיך לחפש אותה. ואולי, אם נעשה את זה ביחד, נמצא אותה.
אז מה דעתכם? כמה אתם מוכנים לשלם עבור הנוחות שלכם? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם.
