האמת? פעם הייתי סקפטית לגבי כל העניין הזה של "בית חכם". דמיינתי לעצמי סרט מדע בדיוני מוגזם, עם רובוטים שמגישים לי קפה ואני שולטת על הכל מהטלפון תוך כדי שאני עושה פדיקור. נשמע נחמד, אבל קצת… מנותק, לא?
ואז, לפני כמה שנים, אחרי לידה (שלישית, כן, תפסו אותי בנקודה שבה כל עזרה מתקבלת בברכה), החלטתי לתת לזה צ'אנס. לא התכוונתי להפוך את הבית שלי לחללית, אבל רציתי קצת יותר נוחות. התחלתי עם תריסים חשמליים בשליטה מרחוק בחדר השינה של הילדים. מה יכול להיות רע?
מהר מאוד גיליתי שהמחיר האמיתי של שליטה מרחוק בבית הוא לא הכסף (למרות שגם זה שיקול, כמובן). הוא משהו אחר לגמרי.
הנוחות המטעה והצורך בשליטה
תראו, בהתחלה הכל היה נפלא. להוריד את התריסים בלי לקום מהמיטה כשהקטנה נרדמה עליי? גאוני! אבל מהר מאוד התחלתי למצוא את עצמי בודקת כל הזמן שהכל בסדר. האם התריסים סגורים כמו שצריך? האורות כבויים? הדוד דולק מספיק זמן? הפכתי להיות… נודניקית של עצמי.
כמה שליטה זה יותר מדי שליטה?
חקרתי קצת, וגיליתי שאני לא לבד. מחקר של אוניברסיטת סטנפורד (מקור 1) הראה שאנשים שמשתמשים בטכנולוגיות בית חכם נוטים יותר לחוות חרדה וסטרס, בעיקר בגלל הצורך המתמיד להיות מחוברים ושולטים. כאילו, הבנו, הטכנולוגיה אמורה להקל עלינו, לא להוסיף לנו עוד מטלות מנטליות!
האשליה של ביטחון והפחד מהשתלטות
אחרי התריסים, המשכתי למצלמות אבטחה. "בשביל הביטחון של הילדים," הסברתי לעצמי. אבל מה שקרה בפועל זה שמצאתי את עצמי צופה במצלמות כל הזמן. האם הילד משחק בגינה כמו שצריך? האם השליח הניח את החבילה במקום הנכון? הפכתי להיות אסירה של המסך.
יותר מזה, התחלתי לחשוש מהמצלמות עצמן. מי יודע לאן המידע הזה מגיע? מי רואה אותי כשאני בבית? פתאום, הבית שלי, שהיה אמור להיות המקום הבטוח שלי, הרגיש כמו סוג של תוכנית ריאליטי (מקור 2, כתבה ב"הארץ" על פרצות אבטחה במצלמות בית חכם). מצמרר, אני יודעת.
האם הנוחות הזמנית שווה את תחושת חוסר הביטחון התמידית?
אני מודה, קצת הגזמתי. אבל זה בדיוק העניין – קל מאוד להיסחף. השיווק כל כך משכנע, ההבטחות כל כך מפתות… אבל אף אחד לא מדבר על המחיר הנפשי.
אז מה עושים? איזון זה שם המשחק
אז מה למדתי מכל הסיפור הזה? קודם כל, לא להאמין לכל מה שמספרים לי בפרסומות. דבר שני, צריך לשאול את עצמנו – מה באמת חשוב לי?
היום, אני משתמשת בבית חכם בצורה הרבה יותר מושכלת. יש לי עדיין תריסים חשמליים, אבל אני משתדלת לא לבדוק אותם כל חמש דקות. יש לי מצלמות אבטחה, אבל אני לא צופה בהן כל היום.
הכי חשוב, למדתי להגדיר גבולות. גבולות לטכנולוגיה, וגבולות לעצמי. אני מזכירה לעצמי כל הזמן שהמטרה היא להקל על החיים, לא להשתלט עליהם.
אולי זה נשמע קצת פילוסופי, אבל זה באמת שינה לי את כל הגישה. במקום לרדוף אחרי השליטה המושלמת, אני מנסה למצוא את האיזון הנכון.
כי בסופו של דבר, הבית שלי צריך להיות מקום של שלווה, לא של פרנויה.
ואולי, רק אולי, כדאי לפעמים פשוט לקום ולסגור את התריסים בעצמנו. ככה גם עושים קצת פעילות גופנית. 😉
חשבתם פעם על המחיר הזה של הבית החכם? מה החוויה שלכם? אשמח לשמוע בתגובות!
