אני זוכרת את עצמי יושבת בבית קפה, מנסה לפענח את הדו"ח החודשי של העסק הקטן שלי, ומתסכלת. המספרים לא הסתדרו. הרגשתי שאני עובדת מסביב לשעון, אבל הרווחים היו קטנים מדי. ואז זה היכה בי - קולה.
כן, קולה. אני אסביר.
גדלתי על קולה. זה היה המשקה של הבית, של החגים, של הרגעים הקטנים של נחמה. הייתי נאמנה. לעולם לא קניתי מותג אחר. למה? כי זה מה שהתרגלתי אליו, וכי "קולה זה הכי טעים". נוסטלגיה, הרגל, מותג חזק – כל הסיבות הנכונות, לכאורה.
אבל באותו יום, בבית הקפה, שאלתי את עצמי: כמה באמת עולה לי הנאמנות הזו?
*
המסע אל מעבר ל"טעם של פעם"
התחלתי לחקור. קראתי מחקרים על פסיכולוגיה של נאמנות למותג, על השפעות שיווקיות, על איך החושים שלנו משחקים בנו. גיליתי שחברות מוציאות הון עתק כדי שנרגיש מחוברים למותג שלהן. אבל רגע, מה איתי? מה עם הצרכים שלי?
התחלתי להשוות מחירים. הייתי המומה. יכולתי לחסוך לא מעט כסף אם הייתי קונה מותג מתחרה, או אפילו מותג פרטי של הרשת. אבל פה התחיל הקושי האמיתי.
לשנות הרגל זה קשה.
זה היה מעבר לפיזי - זה נגע ברגש. פתאום קניתי קולה "רגילה" והרגשתי שאני בוגדת בעצמי, בילדות שלי, בזיכרונות שלי. כן, זה נשמע מטופש, אבל זה היה שם.
(אגב, זה מזכיר לי מחקר של פרופ' דן אריאלי על "אפקט הבעלות". אנחנו מעריכים דברים שאנחנו כבר מחזיקים בהם יותר ממה שהם באמת שווים. מעניין, לא?)
אבל המשכתי הלאה. קניתי מותגים אחרים, טעמתי, השוויתי. גיליתי שההבדל בטעם לא היה משמעותי כמו שחשבתי. חלקם אפילו היו טעימים יותר!
הבנתי שאני שבייה של שיווק מתוחכם, של הרגל, של נוסטלגיה. ושהנאמנות הזו עולה לי כסף.
רגע תובנה: נאמנות עיוורת היא מותרות שאני לא יכולה להרשות לעצמי.
*
המחיר הנסתר של נאמנות
אבל המחיר של נאמנות למותג הוא לא רק כסף. הוא גם זמן, אנרגיה, והכי חשוב – בחירה.
כמה פעמים הלכתי לחנות מסוימת רק בגלל שהם מוכרים את המותג האהוב עלי? כמה פעמים ויתרתי על מבצעים טובים יותר בגלל ההרגל? כמה פעמים פשוט סירבתי לנסות משהו חדש?
אני זוכרת שקראתי פעם ראיון עם מעצב אופנה (אני מצטערת, אני לא זוכרת את השם) שאמר: "הדבר הכי יקר שיש לנו זה זמן. אל תבזבזו אותו על דברים שלא משמחים אתכם באמת." זה נשמע פשוט, אבל זה שינה לי את הדרך שבה אני חושבת על צרכנות.
וזה מביא אותי לשאלה: האם אני באמת צריכה את הדבר הזה, או שאני קונה אותו רק בגלל שהוא מוכר לי?
*
קולה כשיעור לחיים
החוויה הזו עם קולה לימדה אותי משהו חשוב על החיים. על איך אנחנו נצמדים להרגלים, לדעות קדומות, למותגים, בלי לחשוב אם הם באמת משרתים אותנו.
הבנתי שהנאמנות האמיתית היא לעצמי. לצרכים שלי, לרצונות שלי, לאיכות החיים שלי. זה לא אומר שאני צריכה לוותר על כל המותגים האהובים עלי. זה אומר שאני צריכה להיות מודעת לבחירות שלי, ולבחור מתוך מחשבה, ולא מתוך הרגל.
ועכשיו, כשאני שותה קולה (מדי פעם, כן, הנוסטלגיה עדיין שם), אני שואלת את עצמי: האם אני נהנית מזה באמת? או שאני פשוט שותה זיכרון?
אז כמה באמת עולה לנו הנאמנות למותג? יותר ממה שנדמה לנו. זה עולה לנו כסף, זמן, בחירה, ואפילו קצת מהחופש שלנו.
אבל אולי, כמו שאני גיליתי, זה גם יכול להיות שיעור חשוב על נאמנות לעצמנו.
אז מה דעתך? האם גם את נאמנה למותג מסוים באופן עיוור? אשמח לשמוע את הסיפור שלך.
