אוף, נו באמת! זה קרה לי שוב. קניתי טלפון חדש לפני פחות משנתיים, ואני כבר מרגישה שהוא מתחיל לזייף. הסוללה נגמרת מהר, האפליקציות נתקעות... נשמע מוכר, נכון? פעם היינו קונים מכשיר ומצפים ממנו לעבוד שנים. מה קרה?
אני זוכרת את הטלפון הראשון שלי, נוקיה בלתי שביר. הייתי בטוחה שהוא ילווה אותי עד הפנסיה. היום? אני מרגישה שאני חיה במרוץ אינסופי של שדרוגים, שכל אחד מהם מחזיק פחות ופחות זמן.
אז מה השתבש? זה רק בראש שלנו, או שהמכשירים באמת מתקלקלים מהר יותר? בואו נצלול פנימה, כי זה מורכב ממה שחשבתי בהתחלה.
העניין הזה של "תכנון מיושן" - זה באמת דבר אמיתי?
שמעתם פעם על "תכנון מיושן" (Planned Obsolescence)? הרעיון הוא שמייצרים מכשירים עם אורך חיים מוגבל מראש, כדי שנצטרך לקנות חדשים. זה נשמע קצת כמו תיאוריית קונספירציה, אבל האמת היא שיש בזה משהו.
כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת, יצרני נורות להט הבינו שאם הנורות יחזיקו מעמד יותר מדי זמן, הם יפסידו כסף. אז הם הקימו קרטל שמטרתו הייתה להגביל את אורך החיים של הנורות. מדהים איך תמריצים כלכליים יכולים לעצב את הטכנולוגיה שלנו, לא?
אבל זה לא רק תכנון מכוון. לפעמים, זה פשוט תוצאה של תחרות עזה בשוק. חברות רוצות להוציא דגמים חדשים ומשופרים כל הזמן, וזה אומר שלפעמים מקצרים תהליכים או מתפשרים על איכות החומרים.
התוכנה כאשם נסתר
מעבר לחומרה, יש גם את התוכנה. אנחנו חיים בעידן של עדכונים תכופים, שלפעמים גורמים למכשירים ישנים יותר לעבוד לאט יותר או אפילו להפוך ללא שמישים. מערכות הפעלה חדשות דורשות יותר משאבים, והמכשירים הישנים פשוט לא יכולים לעמוד בקצב. זה קצת כמו לנסות להריץ משחק מחשב חדש על מחשב בן 10 שנים.
אני זוכרת שקניתי טאבלט חדש לפני כמה שנים, והוא עבד מצוין. אבל אחרי כמה עדכוני תוכנה, הוא פשוט הפך לאיטי ומסורבל. הרגשתי קצת מרומה, כאילו חייבו אותי לקנות מכשיר חדש רק כדי להמשיך להשתמש באפליקציות שאני אוהבת.
הצרכנות המודרנית – אנחנו חלק מהבעיה?
אבל בואו נהיה כנים, אנחנו גם חלק מהבעיה. אנחנו חיים בחברה שמעודדת צרכנות יתר. אנחנו רוצים את הדבר הכי חדש והכי מבריק, גם אם המכשיר הישן שלנו עדיין עובד. זה קצת כמו ארון הבגדים שלי – תמיד מלא, אבל אני תמיד מרגישה שאין לי מה ללבוש.
דוח של האו"ם מ-2020 מצא שכמות הפסולת האלקטרונית בעולם גדלה בקצב מדאיג, ושהרבה ממנה מסתיים במדינות מתפתחות, שם היא גורמת לזיהום סביבתי חמור. זה מעורר מחשבה – האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הסביבתי של הצרכנות המוגזמת שלנו?
מה אפשר לעשות? (חוץ מלהתלונן בפייסבוק)
אז מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב? האמת, אין פתרונות קסם, אבל יש כמה דברים שאפשר לנסות:
- לקנות יותר חכם: לחפש מכשירים מחברות שמתחייבות לתמיכה ארוכת טווח ולחלקים חלופיים.
- לתקן במקום להחליף: לפעמים תיקון קטן יכול להאריך את חיי המכשיר. יש היום יותר ויותר מעבדות תיקונים עצמאיות שמציעות שירותים במחירים סבירים.
- להיות מודעים לצריכה שלנו: לשאול את עצמנו האם אנחנו באמת צריכים את המכשיר החדש הזה, או שאפשר להסתפק במה שיש לנו.
- לתמוך בחקיקה: לתמוך בחוקים שמחייבים יצרנים לייצר מכשירים עמידים יותר ולספק חלקי חילוף.
מחשבות לסיום (או בעצם התחלה)
האמת? אין לי תשובות חד משמעיות. אני עדיין מרגישה קצת מבולבלת ומתוסכלת. אבל אני חושבת שהצעד הראשון הוא להיות מודעים לבעיה ולשאול את השאלות הנכונות.
אז מה אתן חושבות? האם אתן מרגישות שהמכשירים מתקלקלים מהר יותר? ומה אתן עושות כדי להילחם בזה? ספרו לי בתגובות! אולי ביחד נמצא דרך לשנות את המצב.
