אני מודה, כשהגעתי לדירה של שרה, הדבר האחרון שדמיינתי הוא שאצא משם עם תובנות על החיים. חשבתי שאני באה לעזור, אבל מהר מאוד הבנתי שאני עומדת לקבל שיעור מאלף – על ניקיון, סדר ו... עצמי.
אבל נתחיל מההתחלה. שרה, חברה טובה, ביקשה עזרה אחרי תקופה לחוצה. "בסך הכל כלים," היא אמרה, "אבל אני חייבת סדר לפני שאני מתחילה לעבוד שוב." נשמע פשוט, נכון?
טעות.
אני, בחורה שמתגאה ביצירתיות שלה, לא תמיד מצטיינת בניקיון מוקפד. האסטרטגיה שלי היא בדרך כלל "ניקיון יצירתי" – קצת פה, קצת שם, ואיכשהו הכל נראה סביר. אבל אצל שרה, "סביר" הוא לא אופציה.
המים זרמו, הסבון הקציף, והתחלתי לשטוף. חשבתי שאני עושה עבודה טובה, עד ששרה הגיעה לבדיקה. "נעמה," היא אמרה בעדינות, אבל עם נימה של ביקורת שאני לא יכולה להתעלם ממנה, "תסתכלי טוב. יש פה סימני מים."
סימני מים? באמת? זה מה שמפריע לה?
אני מודה, התסכול התחיל לחלחל. אבל אז, בין קרצוף לספונג'ה, התחלתי להבין משהו. זה לא היה רק על הכלים. זה היה על משהו עמוק יותר.
למה אנחנו כל כך מפחדים מטעויות?
אני חושבת שזה התחיל כשהבנתי ששרה לא מחפשת רק ניקיון מושלם, היא מחפשת שליטה. הסדר והניקיון הם הדרך שלה להתמודד עם הכאוס שבחיים. זה לא שיפוט, זאת הבנה. כולנו עושים את זה בדרכים שונות, נכון?
פרופ' ברנה בראון, בספרה "אומץ להיות פגיע", מדברת על הצורך שלנו בפרפקציוניזם כדרך להימנע מבושה. היא מסבירה שפרפקציוניזם הוא לא שאיפה למצוינות, אלא פחד עמוק מלהיות לא מספיק טובים. (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham Books.)
וזה בדיוק מה שראיתי אצל שרה, וגם קצת אצלי. הפחד הזה, שאם לא נהיה מושלמים, נהיה פגיעים, חשופים לביקורת, לא ראויים לאהבה.
אבל הנה התובנה המפתיעה: דווקא בתוך הכיור המלא כלים מלוכלכים, מצאתי את עצמי משחררת קצת מהפחד הזה. דווקא כשנכשלתי שוב ושוב במבחן סימני המים, למדתי שמותר לי לטעות. שמותר לי לא להיות מושלמת.
הספוג שהפך למראה
אחרי כמה שעות של הדחה, ידיים מקומטות וראש מלא מחשבות, שרה ואני ישבנו סוף סוף לקפה. היא התנצלה על הקפדנות שלה, ואני סיפרתי לה על התובנות שלי.
"אולי," אמרתי, "הכלים האלה היו בעצם מראה. מראה שמראה לנו את הצורך שלנו בשליטה, את הפחד שלנו מכישלון, ואת הכמיהה שלנו לקבלה עצמית."
היא חייכה חיוך עצוב. "אז מה עושים?" היא שאלה.
שתקתי רגע. "ממשיכים להדיח," אמרתי. "אבל הפעם, מנסים להנות מהתהליך. מנסים לקבל את זה שלא הכל חייב להיות מושלם. ומזכירים לעצמנו שאנחנו מספיק טובים, גם עם סימני מים."
וזה, חברות, השיעור הכי חשוב שלמדתי באותו יום. לא משנה כמה סבון נשתמש, או כמה נקרצף, תמיד יהיו סימני מים. וזה בסדר.
אגב, גיליתי שספוג הפלא באמת עושה פלאים לסימני מים. אבל זה כבר סיפור אחר.
מה הלאה?
מאז אותו יום, אני מנסה ליישם את התובנות האלה בחיים שלי. אני משתדלת להיות קצת פחות שיפוטית כלפי עצמי, וקצת יותר סלחנית כלפי אחרים. אני מזכירה לעצמי שטעות היא לא כישלון, אלא הזדמנות ללמוד ולצמוח.
עכשיו תורי לשאול אתכן – איפה בחיים שלכן אתן מרגישות צורך בשליטה? מה הפחד שמסתתר מאחורי הפרפקציוניזם שלכן? ואיך אתן יכולות להתחיל לשחרר קצת מהלחץ הזה?
אני עדיין לומדת. אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות: הדחת כלים אצל שרה שינתה את הדרך שבה אני מסתכלת על החיים. ועל זה, אני מודה לה מאוד.
