אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. עקבות נעליים על רצפה מבריקה. זה מעצבן, נכון? כאילו, השקעת, ניקית, הברקת - ובבום! טביעות רגליים כאילו פלשו לך הביתה.
אני, בתור נעמה, מודה - היו ימים שזה היה משגע אותי. הייתי משפשפת, מקרצפת, מתעצבנת. חשבתי שאני פשוט לא מצליחה לעשות את זה נכון. האמת? חשבתי שאני לא מספיק "עקרת בית טובה". טיפשי, אני יודעת, אבל האמת לפעמים קצת מביכה.
אז מה השתנה? ובכן, הפסקתי להילחם בעקבות. כן, שמעתן נכון. הפסקתי.
רגע, רגע, אל תגלגלו עיניים! אני אסביר.
אחרי שנים של ניסיונות נואשים (וניסויים כושלים עם כל חומר ניקוי אפשרי), הבנתי משהו חשוב: עקבות נעליים הן לא הבעיה. הן הסימפטום.
הבעיה האמיתית, במקרה שלי, הייתה הציפייה הבלתי מציאותית לרצפה מושלמת. ציפייה ששאבתי איכשהו מפרסומות מוגזמות ומאינסטגרם מצוחצח.
פרופסורית לפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, ד"ר יעל דורון, מתמחה בפרפקציוניזם. בראיון שקראתי איתה, היא דיברה על איך פרפקציוניזם יכול לגרום לנו להתרכז בדברים קטנים ושוליים, במקום לראות את התמונה הגדולה. ואז הבנתי - אני מבזבזת אנרגיה על שטויות!
אז מה הפתרון? קודם כל, שיניתי את הגישה. הפסקתי לראות עקבות נעליים כאסון אקולוגי. התחלתי לקבל אותן כחלק מהחיים. הילדים חוזרים מהגן? מעולה! שייכנסו עם נעליים. אני אחכה עם הניקוי לסוף היום.
אבל נעמה, את שואלת, זה לא פותר את הבעיה! הרצפה עדיין מתלכלכת!
נכון מאוד. ופה נכנס הפתרון המהפכני (באמת!): שטיחון כניסה איכותי.
אני יודעת, אני יודעת, זה נשמע טריוויאלי. אבל תסמכו עליי, זה משנה הכל. לא סתם שטיחון, כן? שטיחון רחב, סופג, עם סיבים עמידים. השקעתי באחד כזה, ואתן לא תאמינו כמה עקבות נעליים נחסכו ממני.
אבל רגע, יש עוד משהו. גיליתי שאם אני שמה בקבוק שפריצר עם מים וחומץ ליד הדלת, ומבקשת מהילדים (בנימוס, כמובן) לרסס קלות את הנעליים לפני שהם נכנסים, זה עוזר פלאים. זה טיפ שלמדתי מסבתא שלי, אגב. היא תמיד ידעה מה היא עושה.
עכשיו, אני לא אומרת שהרצפה שלי מושלמת. ממש לא. אבל היא נקייה מספיק. ואני? אני הרבה יותר רגועה.
ואולי זה השיעור האמיתי כאן. להרפות מהרצון לשלמות, ולקבל את החיים כמו שהם - עם כל הלכלוך, העקבות והבלגן.
כי בסופו של דבר, עקבות הנעליים האלה מספרות סיפור. סיפור על ילדים שמשחקים, על חברים שמבקרים, על חיים שמתרחשים. ואולי, בסופו של דבר, זה מה שחשוב באמת.
אז מה אתן חושבות? האם גם אתן נלחמתן בעקבות הנעליים? ואם כן, מה עבד בשבילכן? אני סקרנית לשמוע!
