אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול: עומדת מול הכיור, מותשת אחרי יום עבודה, והילדים - שני טורנדו קטנים - רבים על... מברשת שיניים. כן, מברשת שיניים. לרגע תהיתי אם זו מתיחה, או שאולי פספסתי משהו בשיעורי הורות. אבל אז הבנתי – זה לא באמת על המברשת. זה על שליטה, על תשומת לב, על "לי יש יותר". מוכר לכם?
תמיד חשבתי שהפתרון הוא לקנות עוד מברשות, לסמן, להסביר... אבל כלום לא עבד. המלחמה נמשכה, ולפעמים, בין כל הצעקות, הרגשתי שאני מאבדת את זה. שאני נכשלת כאמא.
ואז, קראתי מחקר קטן ומוזר על... עיצוב פנים. כן, עיצוב פנים. המחקר טען שסביבה מאורגנת ומסודרת מפחיתה מתחים וויכוחים בבית. זה נשמע לי קצת מופרך, אבל החלטתי לנסות. מה כבר יכול להיות?
התובנה המפתיעה: זה לא רק על היגיינה.
במקום להתמקד במברשת עצמה, התחלתי להתמקד בסביבה. קניתי מתקן מברשות צבעוני, עם מקום לכל אחד, ותליתי אותו בגובה שהילדים יוכלו להגיע אליו בקלות. אבל זה לא הספיק.
הטריק האמיתי היה ליצור טקס בוקר וערב.
זה נשמע אולי קלישאתי, אבל זה שינה הכל. במקום "לצחצח שיניים!" צעקני, התחלנו עם מוזיקה קצבית, תחרות קטנה מי מסיים ראשון (עם פרס קטן בסוף - מדבקה או חיבוק), ובעיקר – חיבוק ונשיקה אחרי כל צחצוח.
נכון, זה דורש קצת יותר זמן, קצת יותר סבלנות. אבל התוצאה? ילדים שמצחצחים שיניים כמעט בלי מריבות. הייתם מאמינים?
וזה לא רק זה. שמתי לב שהילדים שלי התחילו להיות יותר עצמאיים. הם למדו לסדר את המיטה שלהם, להחזיר צעצועים למקום, אפילו לעזור במטבח. זה מדהים איך דבר קטן כמו מברשת שיניים יכול להשפיע על כל הבית.
אבל רגע, מה הקאץ'?
אין קסמים. יש ימים שבהם הכל מתפרק. יש ימים שהם עדיין רבים על המברשת, ויש ימים שאני פשוט עייפה מכדי לעשות את הטקס. וזה בסדר.
המאבק הזה לימד אותי כמה דברים חשובים. קודם כל, להיות סבלנית. ילדים לא משתנים בין לילה. שנית, להיות יצירתית. לפעמים הפתרון הכי טוב נמצא במקום הכי לא צפוי. ושלישית, לא לוותר. גם אם נראה שהכל אבוד, תמיד יש מה לעשות.
פרופ' דן אריאלי, בספרו "לא רציונלי ולא במקרה", מסביר איך ההחלטות שלנו מושפעות מהסביבה ומהקשר. הוא מדבר על "אדריכלות הבחירה" – איך אנחנו יכולים לעצב את הסביבה שלנו כדי לקבל החלטות טובות יותר. וזה בדיוק מה שעשיתי. עיצבתי את הסביבה של הילדים שלי כדי לעודד אותם לצחצח שיניים בלי מריבות.
ואולי, בסופו של דבר, זה לא באמת על מברשת השיניים. זה על מה שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו: על סדר, על אחריות, על חשיבות ההיגיינה, ובעיקר – על אהבה וחום.
אני תוהה, מה יקרה אם נתחיל להתייחס לכל "המאבקים הקטנים" האלה כהזדמנות ללמד משהו חשוב? מה יקרה אם במקום לצעוק ולהעניש, ננסה להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות של הילדים שלנו?
יכול להיות שנגלה עולם חדש לגמרי. עולם שבו מברשת השיניים היא לא סיבה למריבה, אלא הזדמנות לחיבוק.
