אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדתי במקלחת, שוב, מגרדת את האבנית העיקשת הזו. שוב. הרגשתי כמו סיזיפוס, רק עם סקוץ' במקום סלע. האבנית הזו, היא הייתה האויב הכי מושבע שלי.
כמה זמן אפשר לחיות ככה?
הפכתי את האינטרנט, קראתי כל מאמר, ניסיתי כל טריק. חומץ? לימון? סודה לשתייה? הכל! חלק עזרו קצת, חלק בכלל לא, ואף אחד לא סיפק פתרון אמיתי, לאורך זמן.
האמת? הייתי סקפטית. כל כך סקפטית. חשבתי לעצמי, "נו, בטח עוד איזה גימיק שיבטיח לי ניקיון מדהים ובסוף אשאר עם אותה אבנית מעצבנת." אבל, משהו קטן בי סירב לוותר. משהו בי רצה סוף סוף מקלחת מבריקה, בלי להתאמץ יותר מדי.
ואז, קרה משהו.
התחלתי לחקור קצת יותר לעומק את הכימיה של האבנית. לא הסתפקתי יותר ב"תשימי חומץ ויאללה". רציתי להבין מה קורה שם, ברמה המולקולרית. מאיפה היא בכלל מגיעה? ולמה היא כל כך עמידה?
גיליתי, למשל, שבקבוקי פלסטיק משפיעים על איכות המים בבית שלנו. כן כן, הפלסטיק שכולנו משתמשים בו כדי לסנן מים גורם לאבנית! מטורף, נכון? זה לגמרי שינה את זווית הראייה שלי. (מקור: מחקרים על חלחול כימיקלים מפלסטיק למים)
אבל זה לא הכל.
הבנתי שהבעיה היא לא רק מה שאני שמה על האבנית, אלא גם מה אני שמה על עצמי. כלומר, על העור שלי. תחשבו על זה רגע: סבונים שמכילים כימיקלים חריפים, שמפו עם מרככים סינתטיים – כל אלה בסופו של דבר מתנקזים למים ומשפיעים על החומציות שלהם, מה שבתורו משפיע על האבנית. (מקור: מאמרים על השפעת חומרי ניקוי על איכות המים)
אז מה עשיתי? שיניתי הכל.
הפסקתי להשתמש בתרסיסים כימיים קשים. עברתי לחומרי ניקוי טבעיים יותר, על בסיס צמחי. אבל השינוי הכי גדול היה דווקא בשגרת הטיפוח שלי. התחלתי להשתמש בסבונים טבעיים, שמפו ללא סולפטים ומרככים אורגניים.
ומה קרה? פלא ופלא! האבנית התחילה להיעלם. לא בן לילה, כמובן. אבל בהדרגה, לאט לאט, המקלחת שלי חזרה להיות מבריקה.
אני יודעת מה אתן חושבות עכשיו: "נו באמת, זה כל הסיפור?"
לא בדיוק.
השינוי האמיתי קרה כששיניתי את הגישה שלי. הפסקתי לראות באבנית אויב שיש להשמיד. התחלתי לראות בה סימפטום, אינדיקציה למשהו לא תקין במערכת.
וזה, חברות, זה כל ההבדל.
זה כמו לטפל בכאב ראש עם משכך כאבים, במקום לנסות להבין מה גורם לכאב ראש מלכתחילה.
היום, המקלחת שלי נקייה יותר מתמיד. אבל הניצחון האמיתי הוא לא המקלחת המבריקה, אלא התובנה שלמדתי בדרך.
הבנתי שמה שאנחנו שמים על הגוף שלנו, בסופו של דבר משפיע על הסביבה שלנו. וההיפך.
אז בפעם הבאה שאתן עומדות מול האבנית הזו, תעצרו רגע ותשאלו את עצמכן: מה אני יכולה לשנות בשגרה שלי, כדי לטפל בבעיה מהשורש?
אולי תופתעו מהתשובה.
ועוד שאלה אחת לסיום: האם אנחנו באמת צריכות את כל הכימיקלים האלה בחיים שלנו? האם אנחנו לא יכולות למצוא דרך אחרת, טבעית יותר, לחיות בהרמוניה עם הסביבה שלנו – וגם עם האבנית?
מוזמנות לשתף אותי בתובנות שלכן! אני תמיד שמחה לשמוע עוד נקודות מבט.
