אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. על הארון. על הכאוס הזה שמתחבא מאחורי הדלתות שלו. תמיד הייתי טיפוס של "דחיפה וכוונה טובה", אבל אחרי עוד התמוטטות של ערימת טי-שרטים מאיימת, הבנתי שמשהו חייב להשתנות. ומהר.
ואז נתקלתי בזה: הפרוטוקול הצבאי לקיפול בגדים. כן, שמעתם נכון. הצבא, זה שלרוב אני חושבת עליו בהקשרים של טנקים וסדר יום מטורף, מסתבר שהוא גאון בקיפול חולצות. מי היה מאמין?
האמת? הייתי סקפטית. מאוד. מה כבר יכול להיות שונה? קיפול זה קיפול, לא? טעות! מתברר שיש קיפול, ויש... קיפול צבאי. זה כאילו מייקלנג'לו שלח איזה גנרל לעשות קורס קיפול מתקדם.
אז מה בעצם עושים?
בגדול, זה עניין של שיטה. שיטה שמבטיחה שכל בגד יהיה מקופל בצורה אחידה, קומפקטית ויציבה. חשבתי בהתחלה שזה ייקח לי נצח, אבל אחרי שני בגדים, קלטתי את הפואנטה. וזה עובד! הארון שלי, לראשונה מזה שנים, נראה כמו משהו שארגנה מארי קונדו, ולא כמו אחרי סופת טורנדו.
אבל רגע, לפני שאתם רצים לנסות, הנה האמת: זה לא מושלם. נכון, זה חוסך מקום, אבל יש בגדים שפשוט לא מתאימים לשיטה הזו. סריגים עבים, למשל, או חולצות עם הרבה מלמלות וקישוטים. איתם צריך להתמודד אחרת. וזה בסדר. זה בסדר לא להצליח עם הכל.
הסוד הוא לא רק בקיפול
אבל התובנה הכי גדולה שלי לא קשורה בכלל לטכניקה. היא קשורה לסדר. כשהבגדים מקופלים בצורה אחידה, הרבה יותר קל לראות מה יש לי בארון. פתאום אני לא צריכה לחפור בערימות כדי למצוא את החולצה ההיא, ואני גם פחות מתפתה לקנות דברים שאני כבר יודעת שיש לי.
זה משפיע על הכל. פתאום הבחירות שלי יותר מושכלות, אני מרגישה יותר בשליטה, וכן, גם קצת יותר רגועה. מי היה מאמין שלסדר בארון יש השפעה כזו על הנפש?
ד"ר שירלי קרמר, פסיכולוגית המתמחה בהפרעות אגרנות, מסבירה זאת כך: "סדר וארגון סביבה חיצונית משפיעים באופן ישיר על התחושה הפנימית של שליטה וביטחון. כאשר אנו מצליחים להכניס כאוס חיצוני לסדר, התחושה הפנימית משתפרת". (מקור: אתר פסיכולוגיה עכשווית).
האתגר האמיתי: להתמיד
אבל הנה האמת הכואבת: לשמור על הסדר הזה זה אתגר. החיים קורים, הבגדים מתלכלכים, הכביסה מצטברת, והפיתוי לחזור להרגלים הישנים חזק. זה כמו דיאטה - קל להתחיל, קשה להמשיך.
אז מה עושים? קודם כל, לא מצפים לשלמות. פספסתי? קורה. אני פשוט משתדלת לחזור לשגרה כמה שיותר מהר. דבר שני, אני מזכירה לעצמי את התחושה הטובה שהארון המסודר נותן לי. זה סוג של תמריץ פנימי.
ודבר שלישי, וזה אולי הכי חשוב: אני לא שופטת את עצמי. כולנו בני אדם, כולנו טועים. העיקר זה ללמוד מהטעויות ולהמשיך הלאה.
מה הקשר לסמוראים? (כן, סמוראים)
זה אולי יישמע מוזר, אבל אני חושבת שהתפיסה הסמוראית של ארגון וסדר יכולה לתרום לנו הרבה. הסמוראים, ידועים במשמעת העצמית הגבוהה שלהם, האמינו שסדר חיצוני משקף סדר פנימי. זה לא רק עניין של אסתטיקה, זה עניין של מיינדפולנס.
כמו שכותבת קתרין סנדרסון בספרה "Mindfulness for Warriors": "הסמוראים האמינו שהסביבה החיצונית היא השתקפות של הנפש הפנימית. ארגון וסדר הם לא רק פעולות מעשיות, אלא גם תרגול של נוכחות וריכוז".
זה לא אומר שאני הולכת להתחיל לחיות כמו סמוראי, אבל אני כן מנסה ליישם את העיקרון הזה בחיים שלי. אני משתדלת להיות יותר מודעת למה שאני מכניסה לארון, ולמה שאני מוציאה ממנו. אני מנסה לחיות יותר בפשטות, ופחות לצבור דברים שאני לא צריכה.
בסופו של דבר, זה לא רק על בגדים
בסופו של דבר, המסע הזה שלי לא היה רק על קיפול בגדים. הוא היה על שליטה, על סדר, על שקט נפשי. הוא היה על ללמוד להעריך את הדברים הקטנים, ולמצוא יופי בפשטות. וזה, חברים, שווה יותר מכל ארון מסודר בעולם.
אז מה אתכם? מה השיטה שלכם לשמירה על הסדר? ומה הדבר הכי מוזר שלמדתם ממנו שיעור חשוב בחיים? ספרו לי בתגובות! אני ממש סקרנית לשמוע. אולי נגלה ביחד שיטות חדשות לחיות קצת יותר בשלום עם הכאוס (החיצוני והפנימי).
