אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי להפוך את הניקוי למשהו שאני באמת נהנית ממנו. הכישלון היה צורב, כמו חומר ניקוי חומצי מדי על משטח רגיש. ניסיתי הכל: פודקאסטים מלומדים על פילוסופיה (גרמו לי להרגיש עצלנית ומטומטמת), ספרי אודיו מרתקים (התברר שניקיתי עם מברשת שיניים את הקירות במשך חצי שעה בלי לשים לב).
ואז זה קרה.
האסימון נפל כשהחלטתי פשוט… לשים מוזיקה. לא סתם מוזיקה, אלא את הפלייליסט הסודי שלי, זה ששמור רק לרגעים שבהם אני צריכה בוסט רציני של אנרגיה ואופטימיות.
הפער בין איך שתיארתי לעצמי את חווית הניקוי האידיאלית – מדיטטיבית, שקטה, מרוממת נפש – לבין המציאות המזיעה, הרועשת, והכמעט-כיפית שהתגלתה, היה עצום.
אבל רגע, מה הקטע? איך רשימת השירים האהובים שלי, שעליה גדלתי, יכולה להפוך משימה מעצבנת למשהו נסבל, אפילו מהנה?
אני חושבת שהתשובה טמונה בכוח העצום שיש למוזיקה לעורר בנו רגשות, זיכרונות ותחושות. כשאנחנו שומעים שיר שאנחנו אוהבים, המוח שלנו משחרר דופמין, נוירוטרנסמיטור שקשור לתחושת עונג ומוטיבציה (Levitin, D. J. (2006). This is your brain on music: The science of a human obsession. Plume.). ומה יותר טוב מלקבל דופמין בזמן שאנחנו מקרצפים אסלות?
מוזיקה היא יותר מ"רק" בידור.
אבל זה לא רק עניין של כימיה מוחית. מוזיקה גם עוזרת לנו להיכנס ל"זון", למצב שבו אנחנו מרוכזים לחלוטין במשימה שלפנינו, בלי הסחות דעת. זה קורה כי המוזיקה מספקת לנו קצב ומרקם קבועים שממלאים את החלל השמיעתי, ומאפשרים לנו להתמקד במה שאנחנו עושים (Sacks, O. W. (2007). Musicophilia: Tales of music and the brain. Alfred A. Knopf.). תחשבו על זה: כמה פעמים ניסיתם לנקות בשקט מוחלט, רק כדי לגלות שהמחשבות שלכם משתוללות כמו קופים בכלוב?
אני מודה, גם לי זה קורה. אני מתחילה לנקות את הכיור, ופתאום אני מוצאת את עצמי מהרהרת בשאלת קיומה של האנושות.
אז מה הפתרון?
אני גיליתי שהפתרון הוא לא לחפש מוזיקה "מרגיעה" או "מדיטטיבית", אלא למצוא מוזיקה שמתאימה לי. מוזיקה שגורמת לי לרצות לזוז, לשיר בקולי קולות, ואפילו לרקוד עם המגב.
עכשיו, אני יודעת מה אתן חושבות. "נעמה, זה נשמע נחמד, אבל אני לא רוצה להיראות כמו אידיוטית שמנקה ורוקדת בו זמנית".
אני מבינה אתכן. אבל תחשבו על זה: מי בכלל רואה אתכן? וגם אם כן, מי אמר שזה רע?
אני למדתי שהרבה יותר חשוב לי להרגיש טוב עם עצמי, מאשר לדאוג למה אחרים חושבים. וחוץ מזה, ריקוד ספונטני עם המגב הוא אחלה אימון. שניים במחיר אחד!
אבל הנה עוד תובנה שהפתיעה אותי: סוג המוזיקה לא משנה כמו הכוונה שלנו. ניסיתי לנקות פעם לצלילי מוזיקה קלאסית, מתוך מחשבה שזה יהפוך אותי לאישה יותר אלגנטית ורגועה. התוצאה? הרגשתי משועממת ומתוסכלת.
אני חושבת שהמוזיקה צריכה להיות מותאמת לא רק לטעם האישי שלנו, אלא גם למצב הרוח שלנו. אם אנחנו מרגישים עייפים וחסרי אנרגיה, כדאי לבחור מוזיקה קצבית וממריצה. אם אנחנו מרגישים לחוצים ומתוחים, אפשר לנסות מוזיקה רגועה ומרגיעה.
אבל זה לא רק המוזיקה עצמה. זה גם האופן שבו אנחנו מקשיבים לה.
כמה פעמים קרה לכן שהדלקתן מוזיקה בזמן הניקוי, אבל בפועל הייתן עסוקות במחשבות אחרות? אני מודה, לי זה קורה כל הזמן.
אני חושבת שהמפתח הוא להיות נוכחים ברגע. להקשיב למוזיקה באמת, להרגיש את הקצב, לשים לב למילים. אפשר אפילו לנסות לשיר או לרקוד. זה הופך את הניקוי למשהו אחר לגמרי.
ואולי, בסופו של דבר, זה כל העניין.
הניקוי הוא לא רק עניין של ניקיון פיזי. הוא גם עניין של ניקיון רגשי. כשאנחנו מנקים את הבית שלנו, אנחנו מנקים גם את הנפש שלנו. ואם אנחנו עושים את זה עם מוזיקה טובה, אנחנו יכולים להפוך את זה לחוויה עוצמתית ומשחררת.
אז בפעם הבאה שאתן עומדות מול ערימת הכלים המלוכלכים או הרצפה הדביקה, אני מזמינה אתכן לעצור לרגע ולשאול את עצמכן: איזו מוזיקה תעשה לי טוב עכשיו?
ואולי, רק אולי, תגלו שהניקוי יכול להיות… כמעט כיף.
אני עדיין מחפשת את הפלייליסט המושלם לניקוי שירותים. יש לכן הצעות?
