אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדתי מול הקיר בסלון, עיניי משוטטות על גבי הקנבס המאולתר הזה, שפעם היה לבן בוהק. עכשיו, הוא היה מעוטר בתבלינים של גואש, טביעות אצבעות דביקות של שוקולד, ואיזה כתם מסתורי שאני אפילו לא רוצה לנסות לזהות.
נשמתי עמוק. "זהו," אמרתי לעצמי, "היום אני מנצחת את הכתמים האלה!"
אבל ניצחון, כמו שאני יודעת היום, יכול לבוא בצורות הכי לא צפויות.
אז מה אמא עושה? גולשת באינטרנט, כמובן. אלפי עצות, טריקים, וחומרים פלאיים ש"יעלימו כל כתם תוך שנייה". ניסיתי כמעט הכל. חומץ, סודה לשתייה, משחת שיניים (כן, גם את זה), אפילו את התרסיס ניקוי האקולוגי היקר שקניתי בשוק האורגני. כלום לא עבד. הכתמים, כמו ילדים עקשנים, סירבו לזוז.
אבל רגע, למה אני מצפה שהם יזוזו? למה אני רוצה שהם יעלמו?
השאלה הזאת, שהגיעה אלי ממש כמו סטירה מצלצלת, שינתה הכל.
אולי הכתמים האלה הם לא אויב, אלא עדות? עדות לחיים, לצחוק, ליצירתיות… לא, נעמה, את נסחפת. זה עדיין מגעיל.
אבל מה אם…?
אז התחלתי לחקור. לא איך להסיר כתמים, אלא מה מייצגים כתמים. קראתי על אמנות קינטסוגי יפנית, שבה מתקנים כלי חרס שבורים בזהב, ומדגישים את הסדקים כחלק מהיופי. למדתי על תרבויות עתיקות שראו בכתמים סמלים של מעבר, של שינוי, של חיים.
מאיפה הבאתי את זה? לא יודעת! אולי מהרצאה של ברנה בראון בטד שראיתי לפני שנים? (בראון, B. (2010). The power of vulnerability. TED). אולי זה פשוט היה שם, מחכה שאאפשר לעצמי לחשוב אחרת.
הבנתי משהו חשוב: אנחנו כל הזמן מנסים למחוק את הפגמים, את הטעויות, את ה"כתמים" שלנו. אבל דווקא הם, הם אלה שמספרים את הסיפור האמיתי שלנו.
אז מה הפתרון שאף אמא לא תאמין לו?
הפתרון הוא לא להסיר את הכתמים. לפחות, לא תמיד. לפעמים, הפתרון הוא להסתכל עליהם אחרת.
הפתרון הוא לקנות מכחולים וצבעים חדשים.
אני יודעת, זה נשמע מטורף. אבל תחשבו על זה: במקום להילחם בכתמים הקיימים, למה לא להפוך את הקיר כולו ליצירת אמנות? למה לא להזמין את הילדים להוסיף עוד כתמים, בצורה מודעת, מכוונת, יחד איתי?
האם הייתי מומחית לצבע? ממש לא. הניסיון שלי בצביעה הסתכם בשיעורי אמנות עלובים בתיכון (שבמהלכם בעיקר מרחתי גואש על כל מה שזז) ובצביעת הדירה לפני שעברנו לגור בה. אבל זה לא עצר אותי. קניתי צבעים (בלי כימיקלים רעילים, כן?), מכחולים, נייר דבק, ובד ציור ענק.
התחלנו לצבוע יחד.
אני, עם הניסיון המועט שלי, והם, עם הדמיון האינסופי שלהם. יצרנו משהו מדהים. קיר מלא בצבעים, בצורות, בסיפורים. קיר שמספר את הסיפור שלנו.
אני מודה, לקח לי זמן להרפות. בהתחלה, ניסיתי לשלוט, לתקן, להפוך את הכל ל"מושלם". אבל אז הבנתי שזה לא העניין. העניין הוא לתת מקום לביטוי, לחופש, לשמחה.
האם זה הפך את הבית שלי לנקי יותר? לא.
האם זה הפך אותו למאושר יותר? לגמרי.
יש משהו משחרר בהכרה שאנחנו לא צריכים להיות מושלמים. שהבית שלנו לא צריך להיות מושלם. שהילדים שלנו לא צריכים להיות מושלמים.
אולי זה נשמע כמו בריחה מאחריות. אולי זה נשמע כמו ויתור. אבל אני מאמינה שזה בדיוק ההפך. זה לקחת אחריות על האושר שלנו. זה לבחור לראות את היופי גם בתוך הכאוס.
וכן, לפעמים אני עדיין מנקה כתמים. אבל עכשיו, אני עושה את זה מתוך בחירה, לא מתוך כפייה. אני מנקה את הכתמים שמפריעים לי, אבל אני משאירה את הכתמים שמזכירים לי את הרגעים היפים.
אז בפעם הבאה שאת עומדת מול קיר מוכתם, אני מזמינה אותך לעצור לרגע ולשאול את עצמך: מה הכתמים האלה מספרים לי? מה הם מלמדים אותי?
אולי הם מלמדים אותך שאת לא צריכה להיות מושלמת. שאפשר לשחרר. שאפשר פשוט… לצבוע מחדש.
האם זה עובד תמיד? ברור שלא. לפעמים צריך פשוט לנקות. ולפעמים, כמו שאמרתי, אפילו צביעה לא תעזור. אבל אז, אפשר לקנות טפט. או להחליף קיר. העיקר, לא לאבד את השמחה שבדרך. כי בסופו של דבר, הכתמים האלה הם רק חלק קטן מהסיפור הגדול.
אני עדיין לומדת את זה. אני עדיין נופלת וקמה. אבל אני יודעת דבר אחד בוודאות: הבית שלי, עם כל הכתמים שלו, הוא המקום האהוב עלי בעולם.
ואולי, זה כל מה שחשוב.
אז מה דעתך? איזה כתמים את בוחרת להשאיר?
