אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול. יום שישי, הבית הפוך אחרי שבוע מטורף, ואני עומדת מול הכיור מלא הכלים, מיואשת. תמיד שנאתי לנקות. תמיד הרגשתי שזה בזבוז זמן מוחלט, משהו שאני "צריכה" לעשות ולא משהו שאני "רוצה". וכן, אני יודעת, זה נשמע מפונק, אבל הייתי בטוחה שיש דרך אחרת, יותר טובה, יותר… כיפית?
איך הגעתי למצב הזה? תמיד הייתי מאלה שמנסים הכל. כל טרנד ניקוי חדש, כל "טיפ" ויראלי באינסטגרם – אני ניסיתי. אבל משהו תמיד הרגיש חסר. כאילו אני רודפת אחרי הזנב של עצמי. הבית היה נקי (יחסית), אבל אני הייתי מותשת, מתוסכלת, ובעיקר – שונאת כל רגע מזה.
ואז קרתה הטעות. טעות כל כך מטופשת, כל כך קטנה, שאני כמעט מתביישת לספר עליה. אבל היא, חברים, היא שינתה הכל.
הייתי באמצע שטיפת כלים, עצבנית כהרגלי, כשאחת הצלחות נפלה לי מהיד ו… נשברה.
כן, נשברה. ביג דיל, נכון?
אבל דווקא ברגע הזה, משהו קרה לי בראש. עצרתי. הסתכלתי על השברים. ואז פתאום שמתי לב… כמה זמן בזבזתי בלנסות להיות מושלמת? כמה אנרגיה השקעתי בלהילחם בלכלוך במקום פשוט ליהנות מהחיים?
זה היה רגע של הארה.
אבל מה הקשר לניקיון, אתם שואלים?
ובכן, הבנתי שאני ניגשת לניקיון כמו לפרויקט, ולא כמו לחלק מהחיים. כאילו זה משהו חיצוני, משהו שאני "חייבת" לעשות כדי לעמוד בסטנדרטים לא הגיוניים.
ואז נזכרתי במשהו שקראתי פעם במאמר על מיינדפולנס (כן, אני יודעת, קצת קלישאתי, אבל תסמכו עלי) – על איך אפשר למצוא שמחה גם בפעולות הכי יומיומיות, אם רק נהיה נוכחים בהן.
אז החלטתי לנסות.
התחלתי בלהקשיב למוזיקה שאני אוהבת בזמן שאני מנקה. פשוט, נכון? אבל זה עשה פלאים. פתאום, במקום להרגיש כמו עבד, הרגשתי כאילו אני רוקדת עם הסמרטוט.
ואז התחלתי לשים לב לפרטים הקטנים. לריח של הסבון, לתחושה של המים על הידיים, לאופן שבו האור משתקף על הרצפה המבריקה. (הבנתם? מבריקה)
אני יודעת, זה נשמע מטורף. אבל זה עבד.
הפסקתי לרדוף אחרי Perfection, והתחלתי לחגוג Progress.
הנה משהו שלא מדברים עליו מספיק: הלחץ החברתי להיות "מושלמים" בכל מה שאנחנו עושים. בין אם זה הבית שלנו, הקריירה שלנו, או המראה החיצוני שלנו. כאילו אנחנו צריכים לעמוד באיזה סטנדרט בלתי אפשרי, וכל סטייה ממנו היא כישלון.
אבל האמת היא שאף אחד לא מושלם. וזה בסדר.
אני, לדוגמה, עדיין שונאת לקפל כביסה. אבל אני כבר לא נותנת לזה להרוס לי את היום. אני פשוט עושה את זה, מהר, ומוותרת על הקיפול המושלם. (וכן, לפעמים יש לי הר של בגדים מקומטים בארון. אבל היי, לפחות הבית שלי נקי, יחסית).
עכשיו, אני לא טוענת שהפכתי לגורו ניקיון. אני עדיין עושה טעויות. אני עדיין מדלגת על דברים. ואני עדיין לפעמים צריכה לדחוף את עצמי לקום מהספה ולעשות משהו.
אבל השינוי הכי גדול קרה בראש שלי.
הפסקתי להסתכל על הניקיון כמטלה, והתחלתי לראות בו הזדמנות. הזדמנות להיות נוכחת, להעריך את מה שיש לי, וליצור לעצמי מרחב נעים ומזמין.
ואתם יודעים מה? זה עובד.
אבל איך זה מתחבר למקורות חיצוניים? ובכן, גיליתי שגישה דומה מופיעה במחקרים על פסיכולוגיה חיובית. מחקר שפורסם בכתב העת "Journal of Happiness Studies" מצא שאנשים שמתמקדים בהווה ומוצאים משמעות בפעולות היומיומיות שלהם, נוטים להיות מאושרים יותר.
ואני מוסיפה – גם ביתם נקי יותר (או לפחות נסבל יותר).
אז הנה התובנה המפתיעה: הניקיון הוא לא המטרה. האושר הוא המטרה. והניקיון הוא פשוט כלי.
ועוד משהו קטן, גיליתי את הבלוג של מומחית הניקיון, מארי קונדו, (Marie Kondo). היא מדברת על הקשר בין סדר חיצוני לסדר פנימי. בהתחלה חשבתי שזה קצת מוגזם, אבל ככל שהתחלתי ליישם את העקרונות שלה, שמתי לב שזה באמת עובד.
בית מסודר יותר, ראש מסודר יותר.
זה לא קסם, זה פשוט הגיוני.
אז מה הטעות המטופשת שעשיתי? ניסיתי להיות מושלמת.
ומה למדתי? שלהיות מספיק זה יותר ממספיק.
אז מה איתך? מה הטעות שלך בניקיון? ומה אתה הולך לעשות כדי לשנות אותה?
אני באמת רוצה לדעת.
