האמת? קצת צחקתי על אמא שלי פעם. היא תמיד לבשה סינר כשהיא בישלה, אפילו סתם פסטה. "נו באמת, אמא, זה רק כמה עגבניות!" אמרתי לה. איזו ילדה טיפשה הייתי.
אתמול החלטתי להכין רוטב עגבניות מאפס. רציתי להרגיש כמו האיטלקים בסרטים, עם סיר גדול, ריח של בזיליקום, וטעם שאי אפשר לשכוח. כמובן שלבשתי את החולצה הלבנה האהובה עליי. כי למה לא?
תוך שתי דקות, היה לי כתם אדום ענק על החולצה. לא כתם קטן וחמוד, כתם שצועק "היי, אני כאן! אני עגבנייה מרוסקת ואני עכשיו חלק בלתי נפרד מהחולצה שלך!".
אז ניסיתי להוריד את הכתם. גוגל אמר חומץ. לא עבד. סודה לשתייה? נאדה. מלבין? כמעט התעלפתי מהריח. כלום לא עבד. החולצה נשארה מוכתמת, ואני? אני נשארתי עם תובנות.
האמת המרה הראשונה: תמיד תקשיבו לאמא שלכם.
היא כנראה יודעת דברים שאתם עדיין לא גיליתם, כמו למשל, שרוטב עגבניות הוא אויב מר של בגדים בהירים. אולי זה נשמע טריוויאלי, אבל תחשבו על זה רגע – כמה פעמים זלזלנו בעצות של אנשים מנוסים, רק כדי ללמוד את הלקח בדרך הקשה?
המאכל הזה טעים ומלכלך כאחד, כמו החיים עצמם.
ואז התחלתי לחשוב, אולי הכתם הזה הוא לא רק כתם. אולי הוא סימן. סימן שאומר לי להפסיק להיות פרפקציוניסטית. להפסיק לפחד להתלכלך.
תחשבו על זה רגע: כמה דברים אנחנו מפספסים בחיים כי אנחנו מפחדים לעשות טעות? כמה הזדמנויות אנחנו מוותרים עליהן כי אנחנו לא רוצים להתלכלך?
אז בדקתי קצת. פרופסור ברנה בראון, חוקרת בושה ופגיעות, מדברת על זה הרבה. היא אומרת שהיכולת שלנו להיות פגיעים היא המפתח לאומץ, לחיבור ולאהבה (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham). פגיעות? רוטב עגבניות על חולצה לבנה זה שיעור מצוין בפגיעות!
כן, זה מבאס. כן, זה לא אסתטי. אבל זה גם אמיתי.
ואז קלטתי משהו נוסף – גם אם הייתי מצליחה להוריד את הכתם, החולצה הזו כבר לא הייתה אותו דבר. היא הייתה מקבלת זיכרון. סיפור. כמו צלקת קטנה שמזכירה לי משהו חשוב.
התובנה המפתיעה: לפעמים דווקא הפגמים הופכים אותנו למעניינים יותר.
הם מספרים את הסיפור שלנו. הם מזכירים לנו את הדרך שעברנו. הם הופכים אותנו לאנושיים.
ד"ר אמילי אספהני סמית', בספרה "כוחה של משמעות", כותבת על ארבעת עמודי התווך של משמעות בחיים: שייכות, תכלית, טרנסנדנטיות וסיפור (Esfahani Smith, E. (2017). The power of meaning: Crafting a life that matters. Crown). הכתם על החולצה, אולי בצורה מוזרה, נותן לי סיפור.
אז נכון, החולצה הלבנה שלי כבר לא לבנה לגמרי. אבל היא הרבה יותר מזה. היא תזכורת. תזכורת להקשיב לאמא, לא לפחד להתלכלך, ולחבק את הפגמים.
שאלה אחת לסיום: מהו הכתם שלך? מהו הפחד שלך? ואיך אתה יכול להפוך אותו לסיפור שלך?
