אני מודה, הזנחתי את המקלדת שלי. שנים של עבודה, קפה שנשפך (בטעות, כמובן!), וסתם אבק שהצטבר הפכו אותה למשהו שלא הייתי רוצה להראות לאף אחד. אבל אז הגיע הרגע הזה, כשכפתור ה-Enter סירב לשתף פעולה, והבנתי שאין ברירה. צריך לנקות.
אבל מה שהתחיל כניקוי פשוט הפך למשהו אחר לגמרי.
הוצאתי את כל הציוד: מטלית מיקרופייבר, מברשת קטנה, קיסמי אוזניים, ואפילו קצת אלכוהול איזופרופילי (בזהירות!). התחלתי לנקות כפתור כפתור, ו…אלוהים אדירים! כמות הלכלוך שהצטברה שם הייתה פשוט מזעזעת. פירורים, אבק, שיערות, שאריות של משהו שנראה כמו ארוחת צהריים מלפני חודש… בחיי, הרגשתי כמו ארכיאולוגית שחושפת מאובנים.
אבל אז עצרתי. הסתכלתי על כמות הלכלוך שהוצאתי, ופתאום חשבתי לעצמי – זה לא רק לכלוך של מקלדת. זה לכלוך של החיים.
נשמע מוגזם? אולי. אבל תחשבו על זה רגע: כמה פעמים אנחנו מזניחים דברים קטנים בחיינו, דוחים אותם, מתעלמים מהם, עד שהם הופכים למשהו עצום, מגעיל, וקשה לטיפול? כמה פעמים אנחנו נותנים לאבק להצטבר, לפירורים להירקב, עד שהחיים שלנו מרגישים דביקים ומלוכלכים?
האם המקלדת שלי היא מטאפורה לחיים שלי?
ד"ר ליסה מארי בוביאנו, פסיכולוגית ומחברת הספר "Slow Productivity", טוענת שאחת הסיבות שאנחנו מוצפים כל כך היא שאנחנו מנסים לעשות הכל בבת אחת, במקום להתמקד בדברים הקטנים שמצטברים. "ההתחלה היא לעצור", היא כותבת, "לזהות מה חשוב באמת, ולסנן את כל השאר." (מקור: Lisa Marie Bobby, "Slow Productivity: The Quiet Way to Accomplish More", 2024).
הבנתי שהמקלדת שלי היא רק סימפטום. הבעיה האמיתית היא ההזנחה הקטנה הזו, היכולת שלי לדחות דברים קטנים, להתעלם מהם עד שהם צוברים תאוצה והופכים למשהו גדול ומעיק.
אני מודה, היו רגעים שהתייאשתי. היו כפתורים שהיה לי קשה במיוחד לנקות, פינות שהיה נראה בלתי אפשרי להגיע אליהן. היו גם רגעים של תסכול – למה בכלל חיכיתי כל כך הרבה זמן? למה לא ניקיתי את זה קודם?
אבל אז נזכרתי במה שאמא שלי תמיד אומרת: "כל דבר, אפילו הדבר הכי גדול, מתחיל בצעד קטן." והמשכתי לנקות.
לאט לאט, כפתור אחר כפתור, המקלדת התחילה להיראות כמו חדשה. הכפתורים נעו בחופשיות, הצבעים היו בוהקים יותר, והכי חשוב – הרגשתי הקלה עצומה. לא רק בגלל המקלדת הנקייה, אלא בגלל שהצלחתי להתמודד עם משהו שהזנחתי, משהו שגרם לי להרגיש לא בנוח.
אז מה למדתי מהניקוי הדרמטי של המקלדת שלי?
שדברים קטנים חשובים. שהזנחה מצטברת. ושניקוי, בין אם זה ניקוי פיזי או ניקוי רגשי, יכול להיות משחרר ומעצים.
ויש עוד דבר. בזמן הניקוי, מצאתי שטר של 20 שקל שהיה תקוע מתחת לאחד הכפתורים.
הבנתם?
דוקטור ג'וזף פרארי, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת דה-פול, חוקר דחיינות כבר שנים. הוא טוען שדחיינות היא לא בעיה של ניהול זמן, אלא בעיה של ויסות רגשות. "אנשים דוחים משימות כדי להימנע מרגשות שליליים", הוא אומר. "הפתרון הוא לא לנסות להיות יותר מאורגנים, אלא ללמוד להתמודד עם הרגשות האלה." (מקור: Joseph Ferrari, "Still Procrastinating?: The No Regrets Guide to Getting It Done", 2010).
אז אולי הניקוי של המקלדת שלי לא היה רק על ניקיון, אלא על התמודדות עם הרגשות השליליים שדחיתי – הבושה, התסכול, האשמה. אולי ה-20 שקל שמצאתי היו פרס על האומץ להתמודד עם הרגשות האלה.
אני יודעת, זה אולי נשמע קצת הזוי, אבל מאז הניקוי הזה, אני משתדלת יותר לשים לב לדברים הקטנים בחיי. לנקות את הכיור אחרי שאני מסיימת לאכול, לעשות כביסה לפני שהסל מתמלא, לענות למיילים לפני שהם מצטברים.
לא תמיד מצליח לי, כמובן. אני עדיין בן אדם, ואני עדיין טועה. אבל אני מנסה. ואני מאמינה שזה מה שחשוב.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים מוצפים, מלוכלכים, או סתם לא בנוח, תנסו לנקות משהו. זה יכול להיות המקלדת שלכם, השולחן שלכם, או אפילו סתם מחשבה טורדנית.
אולי תופתעו מהכמות הלכלוך שתגלו, ומהתחושה הנפלאה שתבוא אחר כך.
מה אתכם? איזה דבר קטן אתם יכולים לנקות היום? ואולי יותר חשוב – איזה רגש שלילי אתם יכולים להתחיל להתמודד איתו? אני באמת רוצה לשמוע!
