אוקיי, בואו נדבר על כביסה. כן, אני יודעת, לא הכי סקסי. אבל רגע, לפני שאתם עוברים הלאה, תנו לי צ'אנס. כי מה שקרה לי עם שמיכת הפוך שלי במכבסה השבוע, באמת… שינה לי את הראש.
תמיד הייתי טיפוס של "לחיות ולתת לחיות". קצת אבק פה, קצת כתם שם – לא סוף העולם. אבל איכשהו, השמיכת פוך שלי, שהיא כמו החברה הכי טובה שלי בחורף, התחילה להרגיש לי קצת… כבדה.
אז גררתי אותה למכבסה השכונתית. אתם יודעים, אלה עם המכונות הענקיות והריח המוזר הזה של חומרי ניקוי תעשייתיים. השארתי, חזרתי אחרי כמה שעות, קיפלתי אותה, ו… זהו, נכון?
אבל לא.
ברגע שהגעתי הביתה ופרשתי את השמיכה על המיטה, משהו היה שונה. היא הייתה נקייה, ברור, אבל… קלילה. לא רק פיזית. כאילו איזה משקע נפשי שהיה לי בלי לשים לב, פשוט התנדף.
אני מודה, קצת צחקתי על עצמי. "נעמה, את מגזימה," אמרתי לעצמי. "זו בסך הכל שמיכה."
אבל אז התחלתי לחשוב. באמת חשבתי. וקלטתי שאני לא מגזימה בכלל.
כמה דברים אנחנו סוחבים על עצמנו, יום יום, בלי לשים לב?
אבק מצטבר של מטלות, חרדות קטנות שמכרסמות, מחשבות טורדניות על דברים שאולי היינו צריכים לעשות אחרת. אלה מצטברים. שוכחים מהם, אבל הם שם. כמו אותו אבק שאף פעם לא רואים בשמיכה.
ואז נזכרתי במשהו שקראתי פעם בספר של ברנה בראון על פגיעות. היא כתבה שם משהו בסגנון הזה: "היכולת שלנו לקבל פגיעות היא מדד ישיר לאומץ שלנו." (אני לא בטוחה שזה הציטוט המדויק, אבל זה מה שנשאר לי בראש).
פתאום הכל התחבר לי.
השמיכה הנקייה הזכירה לי שלפעמים, אנחנו צריכים פשוט "לנקות" את עצמנו. להוריד משקעים. לשחרר. לתת למישהו אחר לעשות את העבודה המלוכלכת בשבילנו.
לא חייבים לסחוב הכל לבד.
ואז עלתה לי שאלה נוספת – האם אנחנו בכלל שמים לב למשקל שאנו סוחבים?
ואז הסתכלתי על רשימת המטלות שלי. דברים שתכננתי לדחות, דברים שלא באמת רציתי לעשות. תהיתי מה יקרה אם אדלל אותה קצת. זה היה מפחיד, אבל גם משחרר. אולי שחרור גדול יותר ממה שציפיתי.
אני חייבת להודות – לא תמיד קל לי לשחרר. אני אוהבת להיות בשליטה, להרגיש שאני עושה הכל בעצמי. אבל האמת היא, שזה פשוט לא אפשרי. ואולי גם לא בריא.
יש מחקרים שמראים שסטרס כרוני יכול להשפיע על הכל – מהמערכת החיסונית שלנו ועד למערכת העיכול. (תנסו לחפש את המחקרים של ד"ר אליזבת בלקבורן על טלומרים, זה ממש מרתק).
אז מה הפתרון? אני לא יודעת. האמת, אני עדיין מנסה להבין את זה בעצמי.
אבל אני חושבת שהצעד הראשון הוא פשוט להיות מודעים. להיות מודעים למשקל שאנחנו סוחבים, למחשבות שמטרידות אותנו, לדברים שאנחנו צריכים לשחרר.
ואולי, פעם בכמה זמן, לקחת את השמיכה למכבסה.
אבל מעבר לזה, אולי פשוט לבקש עזרה. לשתף חבר, לדבר עם מטפל, או סתם להגיד "לא" כשצריך.
כי בסופו של דבר, כולנו רק בני אדם. ואף אחד לא אמור לסחוב הכל לבד.
אז מה אתם אומרים? מה המשקל שאתם סוחבים? ומה הייתם רוצים לשחרר? אני באמת רוצה לשמוע.
