אני חייבת להודות, בהתחלה הייתי סקפטית. שואב רובוטי? נשמע כמו גאדג'ט מפונק, עוד דרך לברוח ממטלות הבית. אבל התעייפתי. התעייפתי מהשיער הבלונדיני שלי שמככב בכל פינה בבית (סליחה, אבל זה חלק מהקסם, לא?), התעייפתי מהפירורים הבלתי נגמרים שילדים משאירים אחריהם, והתעייפתי מלהרגיש שאני כל היום במרדף אחרי ניקיון.
אז נכנעתי. קניתי שואב רובוטי. "רובי" קראתי לו. בתחילה, הוא היה מדהים. הוא הסתובב לו, שקט וחרוץ, ואני יכולתי לשבת לקרוא ספר (בתיאוריה, לפחות. בפועל, בעיקר הסתכלתי עליו). אבל אז... התחילו הבעיות.
הוא נתקע. כל הזמן. מתחת לספה, על שטיחים, ליד רגלי הכיסא. התחלתי להרגיש שאני מבלה יותר זמן בחילוץ שלו מאשר בניקיון הבית. הוא גם היה משאיר אחריו פס של אבק דק על הפאנלים. נו באמת, רובי! חשבתי שהוא אמור לחסוך לי זמן, לא להוסיף!
ואז הגיע הקש ששבר את גב הגמל (או במקרה הזה, את גב הרובוט): הוא ניסה לטפס על רגל של שולחן, הסתבך, וגרר אחריו את כל המפה עם הקפה הטרי שזה עתה הכנתי. אסון! באותו רגע ידעתי - זה לא זה.
(רגע, חשבתן שאני הולכת לתת המלצה על שואב אחר? חכו, עוד לא סיימתי לספר).
התחלתי לחקור. ניסיתי להבין מה לא עובד. קראתי ביקורות, השוויתי דגמים, אבל משהו לא הסתדר לי. הרגשתי שאני מחפשת פתרון טכנולוגי לבעיה שהיא... יותר עמוקה.
אז נזכרתי במשהו שאמא שלי תמיד אומרת: "נעמה, לפעמים הפתרון הכי טוב הוא גם הכי פשוט". היא תמיד אומרת את זה כשאני מסתבכת עם מתכונים מסובכים ואז היא מציעה לי להכין חביתה. אבל הפעם, זה קלע בול.
במקום להחליף רובוט ברובוט משוכלל יותר, החלטתי לחזור ליסודות. קניתי... מטאטא. כן, קראתן נכון. מטאטא פשוט, מהסוג שאפשר למצוא בכל חנות כלי בית.
עכשיו, אני יודעת מה אתן חושבות. "מטאטא? נעמה, את רצינית? חזרנו למאה ה-19?" אבל תנו לי להסביר.
תראו, שואב רובוטי, למרות כל הטכנולוגיה המתקדמת, הוא עדיין מכונה. הוא פועל בצורה אוטומטית, ללא מחשבה או רגש. (מקור: מחקרים על בינה מלאכותית מראים שאנחנו עדיין רחוקים מרובוטים בעלי תודעה עצמית, כפי שמודגם במאמר הזה מ-MIT Technology Review: https://www.technologyreview.com/). הוא לא מבין את הצרכים הספציפיים של הבית שלי. הוא לא יודע איפה יש יותר שיער, איפה יש יותר פירורים, ואיפה צריך קצת יותר תשומת לב.
לעומת זאת, אני כן. אני מכירה כל פינה בבית שלי, אני יודעת איפה הילדים אוכלים בסתר, ואני יכולה להגיב מיד לכל בלגן שנוצר. עם מטאטא, אני יכולה לנקות בדיוק איפה שצריך, ובדיוק כמו שצריך. זה כמו מדיטציה.
אבל זה לא רק הניקיון. זה משהו אחר, עמוק יותר. כשמטאטאים, יש משהו מאוד... מקרקע. את פועלת עם הגוף שלך, את מרגישה את הרצפה מתחתייך, את רואה את הלכלוך נעלם. זה מעשה פשוט, אבל הוא מחבר אותך למקום שאת נמצאת בו.
וגם, זה סוג של תרגול קשיבות. אני לא צוחקת! אני מתמקדת בתנועות, בשקט של הבית (יחסית, כמובן), ובתחושה של סיפוק בסוף. זה יותר יעיל מכל אפליקציה למדיטציה שניסיתי!
(אגב, קראתי פעם מאמר על כך שאפילו פעולות פשוטות כמו שטיפת כלים יכולות להפחית סטרס. נכון, לא כולם מסכימים, אבל שווה לחשוב על זה. תוכלו לקרוא על זה כאן: https://www.psychologytoday.com/).
אז נכון, זה לוקח קצת יותר זמן משואב רובוטי. ונכון, אני צריכה להתאמץ קצת יותר. אבל הרווחתי משהו הרבה יותר חשוב: חיבור מחדש לבית שלי, תחושת שליטה (שלא לדבר על שרירי בטן חזקים יותר!), וחיבור לעצמי.
האם זה אומר ששואבים רובוטיים הם רעים? ממש לא. הם יכולים להיות נהדרים עבור אנשים מסוימים. אבל בשבילי, מצאתי את האהבה שלי במקום הכי לא צפוי - במטאטא הפשוט שלי.
אז... מה דעתכן? האם גם אתן חושבות שהטכנולוגיה לפעמים מרחיקה אותנו מהדברים החשובים באמת? אשמח לשמוע את המחשבות שלכן! ואולי... ספרו לי, מה הפעולה היומיומית הפשוטה שגורמת לכן להרגיש הכי מחוברות לעצמכן? אני באמת רוצה לדעת.
