אני שונאת לנקות. פשוט שונאת. תמיד שנאתי. זה לא רק הריח של חומרי הניקוי הסינתטיים (שגורמים לי לרצות להתעטש בלי סוף), או המאמץ הפיזי (אני מעדיפה ריצה בפארק, תודה). זה בעיקר... השעמום. הריקנות. התחושה שהחיים קורים איפשהו אחר, בזמן שאני מבריקה אסלות.
ואז, יום אחד, זה קרה.
הייתי באמצע שטיפת הרצפה, מתוסכלת כתמיד, כשברדיו התחיל להתנגן שיר ישן של אריתה פרנקלין. משהו פשוט קרה. התחלתי לזוז. לרקוד עם המגב. פתאום, השטיפה הפכה להיות... כיפית?
נשמע הזוי, אני יודעת. אבל תשאלו את עצמכן: מתי בפעם האחרונה הרגשתן חופשיות באמת? מתי הרשיתן לעצמכן להשתטות, בלי לדאוג מה חושבים עליכן? הניקוי, מסתבר, יכול להיות תירוץ מצוין.
(רגע, אני היחידה שרואה את זה ככה?!)
היום, הניקיון שלי נראה אחרת לגמרי. הוא הפך לטקס. אני בוחרת את הפלייליסט בקפידה (תלוי במצב הרוח – לעיתים ביונסה, לעיתים מוזיקה קלאסית), פותחת חלונות, מדליקה נר ריחני (טבעי, כמובן – למדתי את הלקח עם החומרים הסינתטיים), ופשוט נותנת למוזיקה להוביל אותי.
אבל זה לא רק המוזיקה. זה משהו עמוק יותר.
מהו הקשר בין מוזיקה למוח?
מחקרים רבים (כמו זה שפורסם ב- Frontiers in Neuroscience) מראים שמוזיקה משפיעה על אזורים שונים במוח, כולל אלה שאחראים על תחושת הנאה, מוטיבציה ורגשות. מוזיקה קצבית יכולה להגביר את רמת הדופמין במוח – אותו חומר כימי שאחראי לתחושת העונג. (מקור: https://www.frontiersin.org/articles/10.3389/fnins.2019.00878/full)
אבל האם זה באמת מספיק כדי להפוך ניקיון לכיף? לא בטוח.
האמת המרה: ניקיון עדיין יכול להיות מעצבן
יש ימים שאני פשוט לא מצליחה להיכנס לזה. הידיים שלי כואבות, הגב שלי שבור, והשירים פשוט לא עובדים. בימים האלה, אני מודה, אני מתפתה להזמין מנקה. וזה בסדר.
למדתי שחשוב להיות קשובה לגוף שלי. לא להכריח את עצמי. לא להפוך את הניקיון לעוד מטלה מלחיצה.
אבל הנה משהו שגיליתי: גם בימים האלה, כשאני מרגישה הכי מרוסקת, יש משהו משחרר בניקוי. משהו כמעט מדיטטיבי.
הפסיכולוגיה של הניקיון: יותר מסתם סדר
מה שהבנתי זה שניקיון הוא לא רק על הבית, זה עלי. זה סוג של טיהור פנימי. כשדברים מבולגנים בחוץ, לרוב זה משקף משהו מבולגן בפנים. וניקיון – גם אם הוא רק של משטח אחד במטבח – יכול להיות התחלה של שינוי.
הרי, מה אנחנו עושות בעצם? אנחנו לוקחות משהו כאוטי, מבולגן, ומכניסות בו סדר. אנחנו יוצרות מחדש.
זה לא תמיד קל, כן? אני עדיין נאבקת עם ערמות הכביסה האינסופיות ועם המגירות המבולגנות במטבח. אבל למדתי להסתכל על הניקיון בצורה אחרת. לא כמטלה, אלא כהזדמנות.
הזדמנות להשקיט את המחשבות.
הזדמנות להיות יצירתית.
הזדמנות להתחבר לעצמי.
והכי חשוב? הזדמנות לרקוד עם המגב.
אני עדיין לא אוהבת לנקות, אבל אני כבר לא שונאת את זה. ואני חושבת שזה שינוי משמעותי.
אבל רגע לפני שאני מסיימת, אני חייבת לשאול אתכן: איזה שיר גורם לכן לרצות לרקוד עם המגב? שתפו אותי בתגובות! אולי נמצא את הפלייליסט המושלם לניקיון. ביחד.
