אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. על חדרי ילדים. על בלגן. ועל המלחמות הבלתי נגמרות סביב הניקיון. אני יודעת, אני יודעת, כולנו שם. שעות אני מבלה בלתהות איך שלושה ילדים קטנים מצליחים לייצר כאוס בקנה מידה כזה, כאילו הם צוות הריסה מקצועי.
פעם הייתי בטוחה שהפתרון טמון בטבלאות ניקיון קפדניות, בפרסים על כל צעצוע שמגיע למקומו ובאיומים קלים (נו, מותר להודות, נכון?). אבל אז גיליתי משהו. משהו שהפך לי את כל הקערה על פיה.
זה לא על הניקיון. זה על השליטה.
אופס. אמרתי את זה.
שמעו, אני לא פסיכולוגית ילדים מוסמכת (אבל אני קוראת המון), אבל משהו בפאזל הזה פשוט לא הסתדר לי. למה הילדים שלי, שהם יצורים חברותיים ונחמדים בדרך כלל, הופכים למפלצות קטנות כשמדובר בסידור החדר שלהם?
ואז נפל לי האסימון. זה לא שהם אוהבים בלגן (טוב, אולי קצת). זה שהם שונאים שאומרים להם מה לעשות. ובעיקר, הם שונאים להרגיש שאין להם שליטה על המרחב האישי שלהם.
אז מה עושים? איך בכל זאת גורמים לחדר להיראות קצת פחות כמו זירת קרב אחרי אפוקליפסה גרעינית?
הנה האסטרטגיה שלי, אחרי ניסוי וטעייה ממושכים (והרבה מאוד נשימות עמוקות):
- ויתרתי על השליטה הטוטאלית. כן, כן, אני יודעת. קשה. אבל תחשבו על זה רגע: זה החדר שלהם. הם צריכים להרגיש בו בנוח. זה לא אומר לתת להם יד חופשית להפוך אותו למזבלה, אבל זה כן אומר לאפשר להם להחליט איך דברים מסודרים, איפה כל דבר נמצא ובאיזו תדירות הם מנקים.
* רגע, אז אני פשוט נותנת להם לעשות מה שהם רוצים? לא בדיוק. אני עדיין מציבה גבולות, אבל אני עושה את זה בצורה הרבה יותר גמישה ומתחשבת.
- הפכתי את הניקיון למשחק. אני יודעת, זה נשמע קלישאתי, אבל זה עובד! אני משתמשת בטיימר, שמה מוזיקה קצבית, ואנחנו מנקים ביחד. לפעמים אנחנו אפילו עושים תחרות: מי מוצא הכי הרבה גרביים תועות? מי מסדר הכי מהר את מדף הספרים? זה לא תמיד עובד (תלוי במצב הרוח של הילדים), אבל זה הרבה יותר כיף מאשר להילחם איתם.
* מקור מפתיע: למדתי המון על גיימיפיקציה (Gamification) מסרטונים של גיימרים שמסבירים איך לייצר מוטיבציה בעזרת משחקים. מסתבר שהעקרונות האלה עובדים גם על ילדים!
- הפסקתי לצפות לשלמות. זה אולי הלקח הכי חשוב שלמדתי. חדר נקי לחלוטין הוא לא מטרה ריאלית (בטח לא עם ילדים). אני מתמקדת ב"מספיק טוב". שהצעצועים יהיו מאורגנים איכשהו, שהרצפה תהיה נקייה יחסית, ושהמיטה תהיה מסודרת (טוב, לפחות רוב הזמן).
* פעם קראתי מחקר על פרפקציוניזם בהורות. המחקר הראה שהורים פרפקציוניסטים סובלים מרמות גבוהות יותר של סטרס ושחיקה, והילדים שלהם נוטים להיות חרדתיים יותר. מאז אני מנסה להוריד את רף הציפיות שלי, בשביל כולנו.
- שיתפתי אותם בתהליך העיצוב והארגון. קנינו ביחד קופסאות אחסון צבעוניות, מדבקות לסימון המגירות, ואפילו נתתי להם לבחור את צבע הקירות. כשהם מעורבים בתהליך, הם מרגישים יותר בעלות על החדר ויותר מוטיבציה לשמור עליו.
* טיפ קטן: חפשו בפינטרסט רעיונות מקוריים לאחסון ולעיצוב חדרי ילדים. יש שם המון השראה!
- הייתי מודל לחיקוי. זה אולי הכי קשה, אבל גם הכי חשוב. איך אני יכולה לצפות מהילדים שלי לסדר את החדר שלהם, אם אני עצמי לא טורחת לסדר את הבית? אני מנסה להיות דוגמה אישית, ולסדר אחרי עצמי באופן קבוע. זה לא תמיד מצליח (אני עדיין אנושית!), אבל אני משתדלת.
* עובדה מעניינת: מחקרים מראים שילדים מחקים את ההתנהגות של ההורים שלהם, גם אם הם לא מודעים לכך. אז אם אתם רוצים ילדים מסודרים, תתחילו בעצמכם.
אני יודעת, זה לא קל. יש ימים שבהם אני מרגישה שאני פשוט נלחמת בטחנות רוח. אבל בסופו של דבר, הבנתי שהמטרה היא לא חדר נקי לחלוטין, אלא מערכת יחסים טובה עם הילדים שלי. ואם זה אומר לוותר קצת על השליטה ולקבל קצת בלגן, אז זה שווה את זה.
אז מה אתן אומרות? מוכנות לנסות? ואם כן, מה הדבר הכי קשה לכן לוותר עליו כשזה מגיע לניקיון חדרי הילדים? ספרו לי בתגובות!
