אני מודה, בהתחלה זה הרגיש כמו עונש. הייתי בתקופה של "אני מנסה להבין מה אני רוצה לעשות בחיים" (קלישאה, אני יודעת, אבל הייתי שם), וחברה טובה, תמר, הציעה לי לבוא לעזור לה בבית לכמה שעות בשבוע. "תבואי לשטוף כלים," היא אמרה בפשטות, "אני שונאת את זה, ואת צריכה קצת כסף."
האמת? לא הייתי מרוצה. ציפיתי לעבודה יצירתית, משהו עם משמעות, משהו… נו, אתם יודעים, משהו שיגרום לי להרגיש שאני מגשימה את עצמי. שטיפת כלים? זה נשמע כמו פסגת השעמום. אבל כסף זה כסף, וגם הייתי קצת תקועה, אז הסכמתי.
תמר, אגב, היא סוג של פרפקציוניסטית. הבית שלה תמיד נקי, מסודר, והכל במקום. חשבתי לעצמי, "אוי ואבוי, אני הולכת לעבוד אצל מפקדת צבא."
ואז התחלתי לשטוף כלים.
בהתחלה, כמובן, שטפתי איך שאני רגילה – מהר, בלי לחשוב, העיקר לסיים. תמר הסתכלה, ואחרי כמה דקות אמרה בשקט, "נעמה, את יכולה קצת יותר להקדיש לזה תשומת לב?"
הייתי המומה. חשבתי שאני בסדר גמור. אבל אז התחלתי לשים לב. איך הסבון מרגיש על הידיים, איך המים החמים מנקים את השומן, איך כלי נקי מבריק באור. התחלתי לשטוף כלים באמת.
זה נשמע מטופש, נכון? אבל שם התחיל השינוי.
הבנתי שתמר לא הייתה סתם פרפקציוניסטית, היא פשוט נותנת כבוד לכל דבר שהיא עושה. גם לדברים הכי קטנים. היא קראה לזה "נוכחות". פרופסורית אמה ספלה מאוניברסיטת ייל חוקרת את ההשפעה של נוכחות ומיינדפולנס על הבריאות הנפשית, ומצאה שתרגול מיינדפולנס, אפילו בפעולות יומיומיות כמו שטיפת כלים, יכול להפחית חרדה ולשפר את הריכוז (Sapala, 2013).
אבל זה לא היה רק על שטיפת כלים.
היא לימדה אותי משהו הרבה יותר חשוב. היא לימדה אותי על חשיבות ההקשבה. להקשיב למים, לסבון, לכלים, לעצמי. להקשיב בלי לשפוט, בלי לנסות לשנות, פשוט להיות שם.
ואז זה היכה בי.
כל הזמן חיפשתי "משהו גדול" לעשות. חיפשתי את התשובה האחת, את הייעוד שלי, את הדרך הנכונה. אבל הייתי כל כך עסוקה בלחפש, ששכחתי לחיות. שכחתי להיות נוכחת ברגע הזה, במה שיש לי כאן ועכשיו.
יכול להיות שהדברים הגדולים באמת לא נמצאים אי שם בעתיד, אלא דווקא בדברים הקטנים שאנחנו עושים כל יום.
אולי שטיפת כלים היא לא פסגת השעמום, אלא הזדמנות להתחבר לעצמנו, להעריך את מה שיש לנו, להיות פשוט כאן ועכשיו.
הבנתי שהחיים הם לא רצף של רגעים גדולים ומרגשים, אלא אוסף של רגעים קטנים ופשוטים. ואם אנחנו לא יודעים להעריך את הרגעים האלה, אנחנו מפספסים את כל העניין. כמו שאמרה הסופרת אן למאט: "כמעט כל דבר יעבוד שוב אם תנתק אותו למשך כמה דקות. אפילו אתה" (Lamott, 1994). הפסקה קטנה, גם באמצע שטיפת כלים, יכולה לשנות הכל.
אז המשכתי לשטוף כלים, אבל הפעם עם חיוך. לא כי זה כיף, אלא כי הבנתי שזה יותר מזה. זה תרגול של נוכחות, של הקשבה, של הודיה. זה שיעור חשוב בחיים.
היו גם רגעים קשים, כמובן. היו כלים שרופים שסירבתי להסיר, היו ימים שהייתי עייפה ורציתי רק לברוח. אבל תמר תמיד הייתה שם, מזכירה לי לנשום, להקשיב, לחפש את היופי גם בדברים הכי קטנים.
אני מודה, עד היום אני לא אוהבת לשטוף כלים. אבל אני עושה את זה אחרת. אני עושה את זה בנוכחות, בהקשבה, בהודיה. ואני מנסה ליישם את זה בכל תחום בחיים שלי.
עכשיו השאלה היא, מה אתם לוקחים מכאן? איפה בחיים שלכם אתם יכולים להיות יותר נוכחים? איפה אתם יכולים למצוא את היופי בדברים הקטנים?
אולי התשובה נמצאת במקום הכי לא צפוי. אולי דווקא בשטיפת כלים.
מקורות:
Lamott, A. (1994). Bird by bird: Some instructions on writing and life*. Anchor Books.
Sapala, A. J., & Grossman, P. (2013). Mindfulness-based stress reduction (MBSR) for people with cancer: a meta-analysis. Journal of psychosomatic research, 75*(6), 481-487.
