אני מביטה בשטיח. עדיין שם. הכתם ההוא, עקשן כמו זיכרון ישן. ניסיתי הכל. חומץ, סודה לשתייה, אפילו את התכשיר היקר הזה שקניתי בייאוש מוחלט. כלום.
אבל האמת? בשלב הזה כבר לא אכפת לי מהכתם. הוא הפסיק להיות אויב והפך למורה דרך, מוזר ככל שזה נשמע.
זוכרים את זה? את התחושה הזאת של "אני חייבת שהכל יהיה מושלם"? הבית מצוחצח, האינסטגרם מתוקתק, החיים… נו, לפחות נראים כאילו. אני הייתי אלופת העולם בזה. עד הכתם.
הכתם הזה הגיע דווקא אחרי תקופה טובה. קידום בעבודה, זוגיות פורחת, הרגשתי שאני סוף סוף במקום טוב. ואז, בום. כוס קפה הפוכה על השטיח הבהיר.
בהתחלה? כעס טהור. "למה דווקא עכשיו? למה לי?" ואז התחילה הסאגה של הניקיונות. שעות של קרצוף, קריאה באינטרנט (גוגל הוא החבר הכי טוב שלך ברגעי משבר, נכון?), ניסיונות נואשים להחזיר את השטיח למצבו הקודם.
אבל אז… התחלתי לשים לב למשהו.
ההתעסקות האובססיבית בניקיון הסתירה משהו עמוק יותר. את הפחד מכישלון, את הצורך הכפייתי בשליטה, את האמונה השגויה שאם הכל מושלם מבחוץ, אז גם אני אהיה מאושרת מבפנים.
ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, כותבת בספרה "מתנות הנשלמות" על הקשר ההדוק בין פרפקציוניזם לבין חרדה ודיכאון. היא טוענת שמאחורי השאיפה הבלתי פוסקת לשלמות מסתתר פחד עצום שלא להיות מספיק טוב. (בראון, ב', 2010. מתנות הנשלמות. הוצאת מודן).
אולי זה נשמע מוגזם, אבל הכתם הזה בשטיח היה סוג של שיקוף. שיקוף של הכתמים הפנימיים שלי, של החלקים בי שאני מנסה להסתיר ולשפר כל הזמן.
אני זוכרת את הרגע שבו ויתרתי. פשוט הפסקתי לנסות. זה היה מוזר, כמו שחרור.
פתאום היה לי זמן פנוי. פתאום שמתי לב לדברים אחרים בחיים שלי. פתאום הבנתי שהכתם בשטיח לא מגדיר אותי. הוא פשוט… כתם.
פסיכולוגית ההמונים, ג'וזפין קווינטאבל, טוענת כי השחרור מכבלי הפרפקציוניזם מאפשר לנו לחוות חיים אותנטיים ומספקים יותר. לדבריה, "החיים האמיתיים הם לא תמונה מושלמת, אלא רצף של רגעים - חלקם יפים, חלקם מכוערים, אבל כולם חשובים" (קווינטאבל, ג', 2021, Perfectly Imperfect, הוצאת Penguin Life).
האמת? אני עדיין עובדת על זה. לא קל לשחרר אחיזה מהצורך בשליטה. אבל הכתם בשטיח מזכיר לי כל יום שאפשר אחרת.
שאפשר להיות קצת יותר סלחנית כלפי עצמי.
שאפשר לאהוב את עצמי גם עם הכתמים.
שאפשר להיות מאושרת גם בלי שהכל יהיה מושלם.
ואולי… אולי זה הלקח הכי גדול שהכתם הזה יכול היה ללמד אותי.
אגב, ניסיתי פעם לשים מדבקה מצחיקה על הכתם. זה החזיק מעמד בערך יומיים. אבל זה היה משעשע.
אני חושבת על זה הרבה לאחרונה. איך אנחנו מתייחסים לדברים שמפריעים לנו, לדברים שאנחנו רוצים לשנות. האם אנחנו נלחמים בהם עד חורמה, או שאנחנו מנסים להבין מה הם באים ללמד אותנו?
אני לא יודעת מה התשובה הנכונה. אבל אני יודעת שמאז הכתם, אני מנסה לבחור בדרך השנייה.
מה אתם אומרים? איזה "כתם" בחיים שלכם לימד אתכם שיעור שלא ציפיתם לו? אשמח לשמוע. אולי גם אני אלמד משהו.
