האמת? זה התחיל עם חלום. חלום על בית מבריק, בלי מאמץ, בזמן שאני שותה קפה וקוראת ספר. חלום שהובטח לי על ידי אותו שואב אבק רובוטי חמוד וחכם לכאורה. אבל כמו הרבה חלומות, גם זה התנפץ לרסיסים של אבק, פירורים ו…שערות של חתול.
הייתי בטוחה שזה הפתרון! סוף סוף, אוטומציה שתשחרר אותי מעול הניקיון. התקנתי אפליקציה, קבעתי לוחות זמנים, וצפיתי בה בהתלהבות בסיבוב הראשון שלה. וואו! איזה כיף!
אבל אז… זה קרה. זה תמיד קורה, נכון? הדברים הקטנים האלה שהופכים חלום לסיוט קטן.
הוא נתקע. הרבה.
מתחת למיטה, בין רגלי הכיסאות, על שטיח קטן ומרדני בסלון. הייתי צריכה לחלץ אותו יותר פעמים ממה שאני מוכנה להודות. זה הפך לבדיחה עצובה בבית – מי ינצח היום, אני או הרובוט?
תראו, אני מבינה את הקטע של "חיים חכמים יותר". אבל אם אני מבלה יותר זמן בחילוץ רובוט מאשר הייתי מבלה בשאיבת אבק רגילה… זה פשוט לא הגיוני.
ואל תתחילו איתי על הפינות. הוא פשוט לא הגיע אליהן! כאילו, באמת? זה התפקיד שלך!
אז, מה עשיתי? חזרתי למטאטא. כן, כן, אני יודעת מה אתן חושבות. אבל רגע!
אני יודעת שזה נשמע אנכרוניסטי, אבל לפני שאתן מגלגלות עיניים, תנו לי להסביר.
קודם כל, המקורות מספרים לנו משהו מעניין. מחקרים מראים שפעילות גופנית קלה, כמו שאיבת אבק או טאטוא, יכולה לשפר את מצב הרוח ולהפחית מתח (מקור: Mayo Clinic, "Exercise for Stress Relief"). מי היה מאמין? הרובוט שלי עשה אותי עצלנית ומתוסכלת, והמטאטא, בלי ששמתי לב, דווקא עוזר לי להירגע.
אני זוכרת את סבתא שלי תמיד אומרת: "קצת עבודה לא הרגה אף אחד." והיא צדקה. יש משהו מדיטטיבי בתנועה הקצובה של המטאטא, ברעש העדין של הסיבים על הרצפה. זה נותן לי זמן לחשוב, לנשום.
וזה מביא אותי לנקודה השנייה: שליטה. אני שולטת! אני מחליטה איפה לנקות, כמה זמן, ואיך. אין הפתעות, אין תקיעות, אין תסכול.
השאלה הגדולה היא: האם אני רוצה חיים קלים יותר על חשבון שליטה וחוסר יעילות?
אני מודה, לקח לי זמן להגיע לתובנה הזו. בהתחלה הייתי קצת נבוכה. כאילו, חזרתי אחורה בזמן? אבל אז הבנתי שזה לא עניין של אחורה או קדימה, אלא של מה שעובד בשבילי, בשביל הבית שלי, בשביל השפיות שלי.
ויש את העניין של הדיוק. עם המטאטא, אני יכולה להתמקד בדיוק היכן שצריך. מתחת לשולחן הקפה, מאחורי הספה, בפינות הארורות האלה שהרובוט פשוט לא הצליח להגיע אליהן.
ועוד משהו! התחלתי לשים לב ליותר פרטים. כתמי אבק שלא שמתי לב אליהם קודם, פירורים שהתחבאו מתחת לשטיח. הרובוט היה סוג של "טשטוש חושים" – הוא עשה את העבודה שלו, אבל אני לא באמת הייתי מודעת לסביבה שלי. עכשיו, אני יותר מחוברת לבית שלי.
אבל אל תבינו אותי לא נכון, אני לא נגד טכנולוגיה. אני פשוט חושבת שלפעמים אנחנו מתפתים לפתרונות קלים מבלי לחשוב אם הם באמת משרתים אותנו.
ד"ר ג'ניפר רוברטס, פסיכולוגית שעוסקת בפשטות מרצון, טוענת ש"הפחתת אוטומציה יכולה להגביר את תחושת השליטה בחיינו, ובכך להפחית חרדה ולשפר את הרווחה הנפשית" (מקור: The Simplicity Project, Dr. Jennifer Roberts).
אז, מה למדתי? שלפעמים, הפתרון הטוב ביותר נמצא ממש מתחת לאף שלנו. לפעמים, הדרך הכי טובה לעשות משהו היא לעשות אותו בעצמנו. לפעמים, החזרה לבסיס היא לא צעד אחורה, אלא קפיצה קדימה.
ואם כבר מדברים על בסיס, יש משהו מרגיע גם בצליל של המטאטא הישן והטוב. זה כמו לחיות בקצב אחר, איטי יותר, מחובר יותר. אני מודה, אני אפילו קצת נהנית מזה.
אז, מה איתכן? האם גם אתן נכנעתן לקסם הרובוטים? או שאתן נאמנות למטאטא הותיק? אשמח לשמוע את המחשבות שלכן.
