היי, אני נעמה. ואני אלופה ב... לשכוח. כן, כן, זו לא מחמאה, אבל זו האמת. פעם שכחתי את יום ההולדת של אמא שלי. כן, אני יודעת, פשע נורא. ומאז אני במסע אינסופי למצוא את הפתרון המושלם לראש שלי, שהוא קצת כמו מסננת.
אז ניסיתי הכל. פתקים, לוחות שנה, צמידים שמתריעים. הכל. אבל תמיד משהו השתבש. או שהפתק נעלם, או שהלוח שנה נשאר תקוע ביולי 2018, או שהצמיד החליט לעשות לי מסיבת התראות באמצע פגישה חשובה. תסכול? אנדרסטייטמנט.
ואז הבנתי משהו. זה לא אני הבעיה. זה הכלים. הם לא היו מותאמים לי. הם היו כמו נעלי עקב במידה לא נכונה – יפות, אבל בלתי נסבלות.
וזו בדיוק התובנה שהובילה אותי ליצור את האפליקציה שאני רוצה לספר לכן עליה היום. לא מדובר בעוד אפליקציית תזכורות גנרית. זו אפליקציה שנבנתה על ידי שכחנית, עבור שכחניות (ושוכחים, כמובן!).
מה הופך אותה לשונה?
קודם כל, היא מבינה את הראש המבולגן שלנו. במקום להפציץ אותנו בהתראות מיידיות, היא נותנת לנו "חלון שכחה". מה זה אומר? נגיד שקבענו פגישה. האפליקציה לא תתריע לנו שעה מראש, אלא גם יום לפני, כדי לתת לנו זמן לעכל ולהיערך. כמו שלסבתא שלי הייתה אומרת: "עדיף להקדים מאשר לאחר!" (טוב, סבתא שלי הייתה אומרת את זה על כל דבר, אבל זה תקף).
היא גם לומדת את הדפוסים שלנו. למשל, אם אנחנו תמיד שוכחים לקנות חלב ביום שלישי, היא תזכיר לנו אוטומטית. זה כמו שיש עוזרת אישית קטנה בטלפון, שמכירה אותנו יותר טוב ממה שאנחנו מכירות את עצמנו.
והכי חשוב – היא סלחנית. כן, האפליקציה לא תשפוט אותנו אם נדחה תזכורת 10 פעמים. היא תבין שיש לנו ימים כאלה, ותנסה להתאים את עצמה אלינו. כי בסופו של דבר, אנחנו בני אדם, לא רובוטים.
אבל רגע, מאיפה כל הידע הזה?
שאלה מצוינת! אז ככה, מעבר לניסיון האישי שלי, קראתי מחקרים על פסיכולוגיה של שכחה (כן, יש דבר כזה!) וגם התייעצתי עם נוירולוגים. גיליתי, למשל, שהשכחה שלנו הרבה פעמים נובעת מעומס מידע, ולא מחוסר יכולת. אנחנו פשוט צריכים ללמוד איך לסנן ולתעדף.
אבל מה שהכי עזר לי היה דווקא ספר על... גינון. כן, גינון! קראתי בספר על איך צריך לטפח צמחים עדינים, ופתאום הבנתי שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות עם הזיכרון שלנו. לטפח אותו בעדינות, להשקות אותו בתזכורות בזמן הנכון, ולא להציף אותו ביותר מדי גירויים. מוזר, נכון? אבל עובד!
מגבלות ומה הלאה
האמת? גם האפליקציה הכי טובה בעולם לא תפתור הכל. יש ימים שנשכח דברים, וזה בסדר. השאלה היא איך אנחנו מגיבים לזה. האם אנחנו מכים את עצמנו על זה, או שמקבלים את זה כחלק מהחיים?
וזו בדיוק התובנה הכי חשובה שלמדתי במסע הזה. השכחה היא לא כישלון, אלא חלק מהאנושיות שלנו. וזה בסדר גמור לבקש עזרה, בין אם זה מחבר, מבן זוג או מאפליקציה.
אז מה עכשיו? אני מזמינה אתכן לנסות את האפליקציה, ולראות אם היא מתאימה לכן. ואם לא, זה גם בסדר. העיקר שתמשיכו לחפש את הפתרון שמתאים לכן, ולא תוותרו על עצמכן.
כי בסופו של דבר, אנחנו לא צריכים להיות מושלמים, אנחנו צריכים להיות אנחנו. גם עם כל השכחה והבלגן.
אז מה אתן אומרות? מוכנות לצאת איתי למסע הזה? אולי ביחד נמצא את הדרך לזכור את הכל (או לפחות את רוב הדברים החשובים!). ואם לא, תמיד אפשר לצחוק על זה אחר כך...
