אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. באמת נדבר על זה. כולנו מכירים את זה, נכון? את הבית שהופך לשדה קרב. הצעקות, הטריקות, הפרצופים. אוף, רק מלכתוב את זה אני מרגישה את הבטן מתכווצת.
פעם הייתי בטוחה שזה רק אצלנו, שזה פשוט אופי המשפחה. אבל אז התחלתי לחקור, לקרוא, לדבר עם אנשים. וגיליתי? כולם שם. במידה כזו או אחרת. גם המשפחות האלה שנראות מושלמות באינסטגרם.
אז מה עושים? איך עוצרים את זה לפני שזה הורס הכל?
אני רוצה להבטיח לכם משהו: זה לא יהיה קל. זה לא יהיה מהיר. אבל זה אפשרי. ואני לא מדברת על איזושהי טכניקה חדשה או נוסחה סודית. אני מדברת על שינוי אמיתי, עמוק. שינוי שמתחיל בנו, ההורים.
מאיפה מתחילים בכלל?
הדבר הראשון שלמדתי, וזה הגיע אחרי הרבה מאוד ניסיונות כושלים, זה להבין מה באמת קורה. לא את מה שאנחנו רואים על פני השטח, אלא את מה שמסתתר מתחת. למה הילד צועק? למה הבן זוג מתפרץ? מה הצורך הלא ממומש שנמצא שם?
לפעמים, זה כל כך פשוט שזה כואב. למשל, קראתי פעם מחקר (סליחה, אני לא זוכרת איפה, אבל זה נשאר איתי) על הקשר בין רעב להתנהגות תוקפנית אצל ילדים. ואז הבנתי: הילדה שלי רבה איתי על כל דבר אחרי הצהריים? אולי היא פשוט רעבה!
אבל זה לא תמיד כזה פשוט. לפעמים, זה משהו הרבה יותר עמוק. כמו פער בציפיות, או תחושת חוסר שליטה.
רגע, אנחנו מדברים על ילדים, נכון? אז למה להתעמק ככה?
כי ילדים הם כמו מראה. הם משקפים לנו את מה שקורה בפנים. אם אנחנו לא רגועים, אם אנחנו לא בטוחים, אם אנחנו לא מאושרים - הם ירגישו את זה ויגיבו בהתאם.
הפסקת אש זה לא רק להפסיק לירות
זה לבנות גשר. זה להבין את הצד השני. זה לוותר על הצורך להיות צודק. וזה, אלוהים, כמה זה קשה.
היו תקופות שהייתי בטוחה שאני צודקת. שהדרך שלי היא הנכונה. ואז הייתי נלחמת על זה. עד שהבנתי שכל מאבק כזה רק מרחיק אותנו יותר.
פעם, ממש רבתי עם הבן שלי (הוא היה בן 15 אז) על השימוש שלו בטלפון. הייתי בטוחה שזה הורס לו את החיים. צעקתי, איימתי, לקחתי לו את הטלפון. ומה קרה? הוא רק התרחק ממני יותר. הוא התחיל לשקר, להתחבא. ואז הבנתי: אני לא נלחמת על הטלפון. אני נלחמת על הקשר שלנו.
אז עצרתי. פשוט עצרתי. ואמרתי לו: "תשמע, אני מפחדת. אני מפחדת שאתה מבזבז את הזמן שלך, שאני לא רואה אותך יותר, שאנחנו מתרחקים". והוא? הוא הקשיב. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הוא הקשיב לי באמת.
אז מה הפתרון? לוותר על הכל?
ממש לא. הפתרון הוא למצוא את האיזון. להציב גבולות ברורים, אבל גם להיות אמפתיים. להביע את הצרכים שלנו, אבל גם להקשיב לצרכים של אחרים.
האמת היא, שלמדתי הרבה על זה מסדרה אחת שאני אוהבת לראות, "האמריקאים". שם, שני סוכנים רוסים מתחזים למשפחה אמריקאית בשנות ה-80. אבל מה שבאמת מרתק זה לראות איך הם מנווטים את הקונפליקטים ביניהם, את הצרכים הסותרים שלהם. הם מבינים שהקשר שלהם הוא הדבר הכי חשוב, ושהם צריכים לעבוד ביחד כדי לשמור עליו.
מילים הן נשק, אבל גם תרופה
תקשורת. זה מילה גדולה ומפחידה, אבל בסופו של דבר, זה הכל. איך אנחנו מדברים אחד עם השני? איך אנחנו מקשיבים? איך אנחנו מביעים את הרגשות שלנו?
הבנתי שאני לא יודעת להקשיב. באמת להקשיב. תמיד הייתי עסוקה בלחשוב מה אני הולכת להגיד, איך אני הולכת להגיב. אבל להקשיב זה לא רק לשמוע את המילים. זה להבין את הכוונה, את הרגש.
אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי זה להשתמש ב"אני". לא להגיד "אתה תמיד...", אלא להגיד "אני מרגישה...". זה משנה את כל הדינמיקה. זה מפסיק את ההאשמות ופותח את הדלת לשיחה אמיתית.
הפסקת אש זה תהליך, לא תוצאה
אל תצפו לניסים. זה לא יקרה בן לילה. יהיו ימים טובים יותר וטובים פחות. יהיו נפילות, כישלונות. אבל זה בסדר. זה חלק מהתהליך.
הכי חשוב זה לא לוותר. להמשיך לנסות. להמשיך ללמוד. להמשיך לאהוב.
אז מה הצעד הבא? מה אתם הולכים לעשות היום כדי להפוך את הבית שלכם למקום קצת יותר רגוע, קצת יותר אוהב? אני באמת רוצה לדעת. שתפו אותי. אולי ביחד נמצא דרכים חדשות.
