היי, נעמה כאן.
זוכרים את הפעם הראשונה שהבנתם שהילד שלכם קצת... אחר? אני זוכרת. זה היה ביום ההולדת של אחותי. תומר, אז בן ארבע, סירב להיכנס. לא בגלל הבלונים, לא בגלל המוזיקה, אלא בגלל... הצבע של המפה. כן, הצבע. כתום.
הייתי מותשת. באותו רגע, רק רציתי שהוא יפסיק לבכות. "נו תומר, זה רק צבע!" אמרתי, בלי להבין כלום.
היום, אני מבינה. כתום היה מדי. מדי חזק, מדי צעקני, מדי... הכל.
מאז למדתי הרבה. למדתי על ילדים רגישים, על איך המוח שלהם עובד, ובעיקר, למדתי על עצמי. זה היה מסע מטורף, מלא בכישלונות, אבל גם בתובנות מדהימות. אני רוצה לשתף אתכם במה שלמדתי. אני מבטיחה, אתם לא לבד.
אז בואו נתחיל.
מה זה בכלל "רגישות"? זה לא סתם תירוץ?
הרבה פעמים שמעתי את זה. "הוא סתם מפונק", "היא מחפשת צומי". קשה לשמוע את זה, במיוחד כשאתם רואים כמה הילד שלכם סובל. אבל רגישות היא לא תירוץ. זה עניין ביולוגי. מחקרים מראים (לדוגמה, מחקריה של ד"ר איליין ארון, פסיכולוגית וחוקרת מובילה בתחום הרגישות) שאצל אנשים רגישים, האמיגדלה - החלק במוח שאחראי על עיבוד רגשות - פעילה יותר. זה לא אומר שהם חלשים, זה אומר שהם מרגישים יותר.
אבל רגע, לפני שאתם רצים לאבחן את הילד שלכם, עצרו. זה לא שחור ולבן.
כי הנה משהו שאף אחד לא מספר לכם: רגישות היא ספקטרום. בדיוק כמו אוטיזם, גם כאן יש רמות שונות.
אני זוכרת שקראתי פעם מאמר על איך אמנים רבים הם אנשים רגישים במיוחד. זה גרם לי לחשוב, האם הרגישות הזו, שמקשה עליהם לפעמים, היא גם זו שמאפשרת להם ליצור?
אז איך מזהים ילד רגיש? זה לא רק בכי?
בטח שלא. רגישות יכולה להתבטא בכל מיני צורות. הנה כמה דברים שכדאי לשים לב אליהם:
- רגישות לגירויים: רעש חזק, אורות בהירים, טקסטורות מסוימות - הכל יכול להציף אותם. תומר, למשל, היה מתחיל לבכות אם הייתי שמה לו גרביים עם תפרים בולטים.
- תגובה רגשית עזה: שמחה גדולה, עצב עמוק, פחד משתק. הם לא עושים דברים "בחצי כוח".
- קושי בהתמודדות עם שינויים: מעבר דירה, חוג חדש, אפילו סדר יום שונה יכולים להיות מאוד קשים להם.
- אינטואיציה חזקה: הם מרגישים דברים שאחרים לא שמים לב אליהם. הם יודעים מתי אתם עצובים, גם אם אתם מנסים להסתיר את זה.
- צורך עז בפרטיות: הם צריכים זמן לבד כדי "להטעין מצברים".
אבל הנה הטוויסט: ילדים רגישים הם גם מאוד אמפתיים. הם דואגים לאחרים, מתחשבים, ויש להם לב ענק.
הילד שלי מאוד רגיש, אבל הוא גם מאוד אוהב. איך אני יכולה לעזור לו?
אני שומעת אתכם. זה קשה. אבל יש מה לעשות. הנה כמה טיפים שלמדתי בדרך הקשה:
- תקשיבו באמת: תנסו להבין מה קורה אצלם בפנים. אל תפטרו את הרגשות שלהם. "זה לא ביג דיל" לא יעזור. נסו לומר משהו כמו: "אני מבין שזה קשה לך".
- צרו סביבה בטוחה: בית שקט, סדר יום קבוע, מקום שבו הם יכולים להרגיש בנוח.
- תנו להם זמן: אל תצפו מהם להסתגל לשינויים בן רגע. תנו להם את הזמן שהם צריכים.
- תלמדו אותם להתמודד: תעזרו להם לפתח כלים להתמודדות עם רגשות קשים. נשימות עמוקות, דמיון מודרך, או פשוט לדבר על מה שמציק להם.
- דברו על הרגישות: הסבירו להם שזה בסדר להיות רגיש. שזה לא הופך אותם לפחות טובים, אלא להיפך.
- חפשו מקורות מידע מהימנים: מעבר למחקרים אקדמיים, לפעמים דווקא בלוגים אישיים או קבוצות תמיכה בפייסבוק יכולים לתת לכם פרספקטיבה חדשה ומעשית.
אבל הנה משהו שאף אחד לא מדבר עליו: אתם צריכים לדאוג גם לעצמכם.
לגדל ילד רגיש יכול להיות מאוד מתיש. אתם צריכים להיות סבלניים, אמפתיים, ומעל הכל - חזקים.
אז איך עושים את זה?
- תמצאו זמן לעצמכם: זה לא אגואיסטי, זה הכרחי. תעשו משהו שאתם אוהבים, משהו שמטעין אתכם באנרגיה.
- תדברו עם מישהו: חבר, בן זוג, מטפל - מישהו שיקשיב לכם ויבין אתכם.
- תזכרו שאתם לא מושלמים: תעשו טעויות. תכעסו. תצעקו. זה קורה. פשוט תתנצלו ותמשיכו הלאה.
אני זוכרת תקופה שהייתי כל כך מותשת, שהייתי מתחבאת בשירותים רק כדי לנשום כמה נשימות עמוקות. זה לא פתרון מושלם, אבל זה עזר לי לשרוד.
לסיכום (אבל לא באמת):
להיות הורה לילד רגיש זה מסע מיוחד. זה מאתגר, אבל זה גם מתגמל. זה מלמד אותנו להיות יותר סבלניים, יותר אמפתיים, ויותר מחוברים לעצמנו.
אז נכון, יש ימים שבהם הכל מרגיש קשה מדי, צעקני מדי, מדי... הכל. אבל תזכרו, אתם לא לבד. ויש לכם ילד מדהים, עם לב ענק, שמרגיש את העולם בצורה שאחרים לא יכולים.
אני עדיין לומדת, עדיין טועה, אבל אני גם גאה בילד שלי, וגאה בעצמי.
ואתם? מה למדתם על הילד הרגיש שלכם? שתפו אותי בתגובות! אשמח לשמוע.
