האמת? שנים חייתי באשליה שאם אבקש עזרה, זה סימן לחולשה. זה אומר שנכשלתי, שלא הצלחתי לעמוד בציפיות של עצמי. טעות. ענקית.
פעם, ניסיתי לבנות ארון איקאה לבד. לא יודעת מה חשבתי לעצמי. שעתיים, זיעה, ושלפוחית אחת ענקית על האצבע אחרי שהברגתי בטעות לעצמי ליד. בסוף, התקשרתי לאבא שלי. הוא צחק, הגיע, ובחצי שעה הארון עמד.
למה הייתי צריכה לסבול שעתיים של תסכול וכאב?
השאלה הזו הדהדה לי בראש גם בהקשרים אחרים. למה אני מתעקשת לסחוב לבד משאות כבדים בעבודה, בזוגיות, או סתם בחיים?
אז מה קורה שם בפנים שמונע מאיתנו לבקש עזרה? לפעמים זה פרפקציוניזם, הפחד להיראות לא מושלמים. לפעמים זה אגו, החשש שאנשים יחשבו שאנחנו לא מספיק טובים. ולפעמים, זה פשוט הרגל. התרגלנו להסתדר לבד, ושכחנו שיש אנשים סביבנו שרוצים לעזור.
אבל הנה התובנה המפתיעה: לבקש עזרה זה לא חולשה, זו עוצמה.
זה מראה שאנחנו מודעים לעצמנו, ליכולות שלנו, וגם למגבלות שלנו. זה אומר שאנחנו לא מפחדים להיות פגיעים, להודות שאנחנו צריכים עזרה. וזה, חברים, דורש אומץ אמיתי.
חשבתם פעם כמה אנרגיה מבזבזים על להעמיד פנים שאנחנו יודעים הכל? מחקר של ד"ר ברנה בראון, מומחית לחוסן ופגיעות, מראה שאנשים שמסוגלים להיות פגיעים ולבקש עזרה, הם אנשים שמחים ומצליחים יותר. זה לא אינטואיטיבי, נכון? (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham Books.)
אבל רגע, לא כל עזרה היא טובה. יש עזרה שמגיעה ממקום של שליטה, או כזו שגורמת לנו להרגיש קטנים. איך מזהים את ההבדל?
אני למדתי משהו חשוב מהפסיכולוגית ד"ר ג'ודית בק (Beck, J. S. (2011). Cognitive behavior therapy: Basics and beyond. Guilford Press.): "העזרה הטובה ביותר היא זו שמחזקת אותנו, לא זו שמחליפה אותנו".
זה אומר שמי שמציע עזרה אמיתית, יעזור לנו ללמוד, לצמוח, ולהתפתח. הוא לא יעשה את העבודה במקומנו, אלא ייתן לנו את הכלים והתמיכה כדי שנוכל לעשות אותה בעצמנו.
אגב, שמתם לב איך לפעמים אנחנו נותנים עצות לאחרים בלי שהם בכלל ביקשו? אולי זה נובע מהרצון לעזור, אבל לפעמים זה גם קשור לצורך שלנו להרגיש חשובים.
ומה קורה כשאנחנו מנסים לעזור למישהו שלא רוצה עזרה? תאמינו לי, הייתי שם. ניסיתי לייעץ לחברות שלי בענייני אהבה, למרות שהן בכלל לא שאלו לדעתי. התוצאה? בעיקר תסכול לשני הצדדים.
כי עזרה שלא מתקבלת ברצון, היא לא עזרה. היא התערבות. היא ניסיון לשלוט.
אז איך משנים את הגישה הזו? איך לומדים לבקש עזרה בלי להרגיש אשמים או נחותים?
אני מציעה להתחיל בקטן. לבקש מחבר שיעזור לנו לסחוב את הקניות, או להתייעץ עם קולגה לגבי בעיה בעבודה. אפשר גם להתחיל בטיפול פסיכולוגי. כן, אני יודעת, זה נשמע גדול, אבל טיפול יכול להיות מקום בטוח לחקור את המחסומים שלנו וללמוד איך לבקש עזרה בצורה בריאה.
ואולי, פשוט לשאול: "אני צריכה עזרה. אתה יכול לעזור לי?"
המשפט הפשוט הזה יכול לשנות הכל.
אני יודעת, זה לא תמיד קל. גם אני עדיין נאבקת לפעמים עם האגו שלי. אבל אני מזכירה לעצמי את הארון של איקאה. ואת השלפוחית על האצבע. ואת העובדה שלפעמים, פשוט עדיף לבקש עזרה.
עכשיו, תגידו לי אתם: מתי בפעם האחרונה ביקשתם עזרה? ומה עצר אתכם מלכתחילה? אני באמת רוצה לדעת.
