אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי עד כמה פערי ציפיות יכולים להיות הרסניים. הייתי בטוחה שקיבלתי את עבודת החלומות שלי. תיאור התפקיד היה מדהים, הצוות נראה נהדר, והבוסית... וואו, היא נראתה כמו הגרסה הנשית שלי בעוד 20 שנה.
אבל אחרי שבועיים, המציאות טפחה לי בפנים. העבודה הייתה שוחקת, הצוות היה פוליטי מדי, והבוסית... נו, בואו נגיד שהיא הייתה יותר "מנהלת" ופחות "מנטורית". הרגשתי מרומה. כעסתי. בעיקר על עצמי, על שהייתי תמימה מדי.
אז מה עושים כשמגלים שהמציאות רחוקה שנות אור מהפנטזיה? איך לא מאבדים את עצמך בתוך התסכול? איך מצליחים לגשר על הפער הזה, מבלי להפוך לציניקנים מרירים?
זה לא מדריך קסמים. אין כאן פתרונות בזק. אבל יש כמה דברים שלמדתי בדרך הקשה, ואני רוצה לשתף אתכם.
הצעד הראשון: עצרו רגע, לנשום, להבין
לפני שאתם מתחילים להאשים את העולם, את עצמכם, או את מזג האוויר, תנסו להבין מה בדיוק קרה. איפה הפער נוצר?
האם הציפייה שלכם הייתה לא מציאותית מלכתחילה? (כולנו חוטאים בזה, אל תדאגו).
האם קיבלתם מידע שגוי? (זה קורה יותר ממה שאתם חושבים).
או שאולי, פשוט, המצב השתנה? (החיים דינמיים, לא?)
פסיכולוגית בשם ד"ר ברנה בראון, שחקרה את נושא הבושה והפגיעות, טוענת ש-"בהירות היא נדיבות." מה שאומר, ככל שנהיה ברורים יותר עם עצמנו לגבי מה שאנחנו מרגישים ומה אנחנו צריכים, כך נהיה נדיבים יותר כלפי עצמנו וכלפי אחרים.
רגע של תובנה: לפעמים, הפער בין הציפייה למציאות הוא לא כישלון, אלא הזדמנות ללמוד משהו חדש על עצמנו.
לדבר או לא לדבר? זו השאלה
אחרי שהבנתם את מקור הפער, הגיע הזמן להחליט מה עושים עם זה. האם אתם הולכים להתלונן לחברים שלכם? לכתוב פוסט זועם בפייסבוק? (אל תעשו את זה).
או שאולי, אתם הולכים לנסות לדבר עם האדם שאחראי לפער הזה? (זה מפחיד, אני יודעת).
אני יודעת, זה לא קל. קל יותר לברוח, להתחבא, או להדחיק. אבל מניסיון, השיחות הקשות הן אלו שבאמת משנות משהו.
אבל איך עושים את זה נכון? איך מתחילים שיחה כזו בלי להפוך אותה למלחמת עולם?
טיפ קטן: התחילו מ"אני". תתארו איך אתם מרגישים, מה אתם חושבים, מה אתם צריכים. תנסו להימנע מהאשמות ומביקורת.
לדוגמה, במקום להגיד "את תמיד מאחרת לפגישות וזה מעצבן אותי!", תגידו "אני מרגישה לחוצה כשאנחנו מאחרים לפגישות, כי אני דואגת שלא נספיק לעבור על כל הנושאים החשובים."
זה נשמע קצת קיטשי, אני יודעת. אבל זה עובד. מבטיחה.
להגמיש את הציפיות, לא את העצמי
אוקיי, אז דיברתם. הקשבתם. ניסיתם להבין אחד את השני. ומה עכשיו?
עכשיו הגיע הזמן להיות קצת יותר גמישים.
אבל רגע, גמישות לא אומרת לוותר על הכל. זה לא אומר להוריד את הסטנדרטים שלכם לרצפה. זה לא אומר להפוך להיות מישהו שאתם לא.
גמישות אמיתית היא היכולת להתאים את הציפיות שלכם למציאות, בלי לוותר על הערכים והעקרונות שלכם.
אני נזכרת בספר "לחשוב לאט, לחשוב מהר" של דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה. הוא מדבר על שני סוגים של חשיבה: חשיבה איטית ומודעת, וחשיבה מהירה ואינטואיטיבית. כשאנחנו מגיעים לפער ציפיות, האינסטינקט הראשוני שלנו הוא להגיב מהר, מתוך רגש. אבל כדי לגשר על הפער בצורה נכונה, אנחנו צריכים להפעיל את החשיבה האיטית, המודעת, ולשאול את עצמנו: מה באמת חשוב לי כאן? מה אני יכול לוותר עליו? ומה אני חייב לשמור עליו בכל מחיר?
נקודה למחשבה: גמישות אמיתית היא לא פסיביות. היא בחירה אקטיבית להתאים את עצמכם לנסיבות, בלי לאבד את הכיוון.
כשצריך להגיד "לא תודה"
ולפעמים, למרות כל המאמצים, הפער פשוט גדול מדי. אי אפשר לגשר עליו. אי אפשר להתפשר עליו.
ואז, צריך להגיד "לא תודה".
להגיד "לא" זה לא כישלון. זה לא סימן חולשה. זה סימן של כוח. זה סימן שאתם יודעים מה אתם רוצים, ומה אתם לא מוכנים לקבל.
אני יודעת, זה מפחיד. קל יותר להישאר במקום שרע לכם, מאשר לצאת למסע לא נודע. אבל תאמינו לי, האושר נמצא בצד השני של הפחד.
אז, איך יודעים מתי הגיע הזמן להגיד "לא"?
תשאלו את עצמכם:
האם המצב הזה פוגע בבריאות הנפשית שלי?
האם אני מרגישה שאני צריכה לוותר על הערכים שלי כדי להישאר כאן?
האם אני מאמינה שיש לי סיכוי למצוא משהו טוב יותר במקום אחר?
אם עניתם "כן" על אחת מהשאלות האלו, זה הזמן להתחיל לחשוב על תוכנית יציאה.
המסע הזה, של גישוש בין ציפיות למציאות, הוא מסע מתמשך. אין כאן סוף ברור. אבל אני מקווה שהשיחה הזו עזרה לכם לקבל כמה כלים להתמודד איתו. זכרו, אתם לא לבד. כולנו חווים פערי ציפיות. וכולנו יכולים ללמוד איך לגשר עליהם, מבלי לאבד את עצמנו בדרך.
עכשיו תורכם. ספרו לי, מה הפער הכי גדול שחוויתם לאחרונה? ואיך התמודדתם איתו? אני באמת רוצה לשמוע.
