פעם חשבתי שהכרת תודה במשפחה זה משהו שקורה באופן טבעי. כמו לאהוב אחד את השני, לנשום אוויר – פשוט קיים. טעיתי בגדול. גיליתי שלפעמים, דווקא בתוך הבית, בין האנשים שאנחנו הכי אוהבים, הכי קל לנו לשכוח להגיד תודה. מוזר, נכון?
האמת? זה התחיל בבית שלי. תמיד הייתי עסוקה, רצה ממשימה למשימה, מנסה לתקתק הכל. בן הזוג שלי היה מכין ארוחת ערב ואני, במקום להגיד תודה, הייתי ישר מתחילה לבדוק מיילים. לא כי אני לא מעריכה אותו, אלא פשוט כי הייתי על אוטומט. וכמה שזה מצער להודות בזה, זה היה נכון גם לגבי הילדים שלי.
הבטחתי לעצמי לשנות את זה. לא רציתי בית שבו לוקחים דברים כמובן מאליו. רציתי בית שמח, בית שבו מעריכים אחד את השני. רציתי להרגיש את האהבה הזו באוויר. אז התחלתי לחקור. קראתי מחקרים, ניסיתי שיטות, נכשלתי לא מעט. וגיליתי משהו מדהים: תודה היא לא רק מילה – היא כוח. כוח שמחבר, מרפא, ומשנה את האווירה בבית מקצה לקצה.
במאמר הזה, אני רוצה לשתף אתכם במסע שלי, לא רק כמישהי שקראה עשרות מאמרים על פסיכולוגיה חיובית (ויש לי, אני חייבת להודות! ), אלא בעיקר כאישה, כאמא, שפשוט רצתה ליצור בית שמח יותר. אספר לכם מה עבד לי, מה לא, ואיך אפשר להכניס קצת קסם תודה לתוך היומיום המשפחתי שלכם, גם אם אתם סקפטיים כמוני.
אז למה בעצם כל כך קשה להגיד תודה בבית?
זה שאלה מצוינת, לא? חשבתם על זה פעם? אנחנו כל כך רגילים לאנשים הקרובים אלינו, שהפעולות שלהם הופכות להיות חלק מהנוף. אנחנו מצפים שהם יעשו דברים מסוימים, ובמקום להגיד תודה, אנחנו פשוט... מחכים לדבר הבא. אולי כי אנחנו מרגישים שהם "צריכים" לעשות את זה. אולי אנחנו פוחדים להיות פגיעים ולהראות הערכה. אולי אנחנו פשוט עסוקים מדי.
מחקר של אוניברסיטת ברקלי מצא שקשרים משפחתיים יכולים לסבול מ"עייפות אמפתיה". אנחנו כל כך עייפים מהצרכים של אחרים, שאנחנו פחות רגישים לטובות קטנות. ( greatergood.berkeley.edu)
אבל יש נקודה נוספת, שאף אחד לא מדבר עליה: אנחנו מפחדים שאם נגיד תודה, זה ייראה כאילו אנחנו לא מספיק טובים בעצמנו. כאילו אנחנו מודים שאנחנו לא יכולים לעשות את הכל לבד. מגוחך, אני יודעת, אבל ככה המוח שלנו עובד לפעמים. האם גם את מרגישה ככה לפעמים?
הטעות שלי: לחפש פתרונות מושלמים (ולמה זה לא עובד)
בהתחלה, ניסיתי להיות סופר-אמא של הכרת תודה. קראתי על "יומני תודה", "אתגרי הכרת תודה", אפילו שמעתי על משפחות שכותבות מכתבי תודה אחד לשני כל שבוע! זה נשמע נפלא, אבל בפועל? זה נגמר אחרי שבוע. הייתי מתחילה בהתלהבות, ואז החיים היו קורים, והכל היה נופל בין הכיסאות. תסכול אמיתי.
הבנתי שאני צריכה משהו יותר ריאלי, משהו שמתאים לאופי שלי ולמשפחה שלי. משהו שלא ירגיש כמו מטלה, אלא כמו חלק טבעי מהיומיום. ואז הבנתי את זה:
תודה לא צריכה להיות מושלמת, היא צריכה להיות אמיתית.
הפתרון המפתיע: לא להתרכז רק בתודה
הטריק האמיתי הוא לא להכריח את עצמנו להגיד תודה כל הזמן, אלא ליצור אווירה של הערכה. איך עושים את זה? הנה כמה רעיונות שבאמת עבדו לי:
- תשומת לב לדברים הקטנים: במקום להתעלם מהעובדה שבעלי שטף את הכלים, אני פשוט אומרת "וואו, איזה כיף לחזור למטבח נקי!". זה לא רק תודה, זה הכרה.
- שאלות פתוחות: בשולחן ארוחת הערב, במקום לשאול "איך היה היום?", אני שואלת "מה היה הדבר הכי טוב שקרה לך היום?". זה מכריח אותנו לחשוב על הדברים הטובים.
- פחות ביקורת, יותר עידוד: במקום להעיר על כל דבר שהילדים עושים לא בסדר, אני מנסה להתמקד בדברים הטובים שהם עושים. זה יוצר אווירה חיובית יותר, ואוטומטית מגביר את תחושת ההערכה.
אפילו החלפתי את המוזיקה שאני שומעת בבית! גיליתי שמוזיקה שמחה יכולה לשנות את האווירה ולהזכיר לי להיות יותר אסירת תודה על הדברים הקטנים.
וגיליתי עוד משהו: לתת דוגמה אישית. הילדים שלי התחילו להגיד תודה יותר, פשוט כי הם ראו אותי עושה את זה. מדהים איך שאנחנו משפיעים עליהם, אפילו בלי לשים לב.
מחקר של ד"ר ברנדה דייוויס, פסיכולוגית התפתחותית, מצביע על כך שהורים המשמשים מודל לחיקוי של הכרת תודה מעודדים את ילדיהם לפתח את אותן תכונות. (psychologytoday.com)
האתגר האמיתי: להיות אסירת תודה גם כשקשה
האמת? זה החלק הכי קשה. קל להגיד תודה כשהכל מושלם, אבל מה קורה כשאתם רבים עם בן הזוג, או כשהילדים מוציאים אתכם מדעתכם? שם נמצא המבחן האמיתי. וזה בסדר להיכשל לפעמים. זה בסדר לכעוס, להתרגז, להתאכזב. אבל גם ברגעים האלה, אפשר למצוא משהו קטן להודות עליו. אולי על זה שיש לכם מישהו לריב איתו. אולי על זה שהילדים שלכם בריאים. אולי על זה שיש לכם בית חם לחזור אליו.
חשוב לי להדגיש - לא מדובר בהדחקה של רגשות שליליים. זה בסדר גמור להרגיש תסכול, כעס, או כל רגש אחר שעולה. המטרה היא לא להתעלם מהרגשות האלה, אלא ללמוד איך להתמודד איתם בצורה בריאה, ולמצוא איזון בין הקושי להכרת הטוב. זה תהליך מתמשך, ולפעמים זה מרגיש כמו לרקוד טנגו עם החיים - צעד קדימה, שניים אחורה.
מה הלאה?
אז מה עושים עכשיו? אני לא יודעת מה יקרה אצלכם בבית. אני לא יכולה להבטיח לכם פתרונות קסם. אבל אני יכולה להציע לכם להתחיל בקטן. תנסו להגיד תודה על משהו אחד היום. משהו קטן, משהו פשוט. ותראו מה קורה. ואולי, רק אולי, תגלו שקסם התודה באמת קיים.
אני עדיין בתהליך למידה. אני עדיין נכשלת לפעמים. אבל אני מאמינה בכל ליבי שכוחה של תודה יכול לשנות את העולם, אחד בית בכל פעם. מה את חושבת? מה תנסי לעשות אחרת כבר ממחר?
