אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי ש"אמא יודעת הכי טוב" זה לא תמיד נכון. הייתי בת 25, אחרי שנים של ניסיונות נואשים לרצות את אמא שלי, פשוט התמוטטתי. לא פיזית, אבל נפשית. הרגשתי כמו בובה על חוט, והחוטים האלה חנקו אותי. אז הבנתי משהו: אהבה בלי גבולות היא לא אהבה, היא שעבוד.
אבל רגע, לפני שאתן רצות לספר לאמא שלכן שאני אמרתי את זה, בואו נדבר על מה זה בכלל גבולות בריאים במשפחה. זה לא קל, אני יודעת. זה דורש אומץ, זה דורש כנות, וזה דורש הרבה עבודה עצמית. אבל תאמינו לי, זה שווה את זה.
מה זה בכלל גבולות, ולמה אנחנו כל כך מפחדים מהם?
גבולות הם בעצם קווים שאנחנו מותחים כדי להגן על עצמנו – על האנרגיה שלנו, על הזמן שלנו, על הרגשות שלנו. הם לא חומות כדי להרחיק אנשים, אלא יותר כמו גדר שמקיפה את הגינה שלנו – היא מאפשרת לנו לגדל את הפרחים שלנו בשקט, בלי שהם ידרסו.
למה אנחנו מפחדים מהם? כי הרבה פעמים לימדו אותנו שהגבולות שלנו הם לא חשובים. שאנחנו צריכים לרצות אחרים, להקריב את עצמנו, להיות "ילדים טובים". אבל האמת היא, שאם אנחנו לא שומרים על עצמנו, בסוף לא יישאר לנו מה לתת לאחרים.
גבולות הם לא אגואיסטיים. הם הכרחיים.
קחו לדוגמה את המחקר של ד"ר ברנה בראון על פגיעות ובושה. היא מצאה שאנשים שמציבים גבולות ברורים הם גם האנשים שיותר מסוגלים לאהבה אמיתית ולקשרים עמוקים. למה? כי הם מרגישים בטוחים בעצמם, הם יודעים מה הם צריכים, והם לא מפחדים לבקש את זה.
אז איך עושים את זה בפועל? (החלק הקשה)
אני לא הולכת להגיד לכן שיש רשימה של "10 כללים להצבת גבולות מושלמים". כי אין דבר כזה. כל משפחה היא שונה, כל מערכת יחסים היא שונה, ומה שעובד אצלי לא בהכרח יעבוד אצלכן. אבל הנה כמה נקודות למחשבה, מניסיון אישי וממה שלמדתי מהשטח:
- תכירו את עצמכן: מה חשוב לכן? מה אתן צריכות? מה גורם לכן להרגיש מוצפות, מותשות, או מרוגזות? זה יכול להיות מדהים כמה פעמים אנחנו מתעלמים מהצרכים הבסיסיים שלנו.
- תתחילו בקטן: אל תנסו לשנות הכל בבת אחת. תבחרו תחום אחד שבו אתן מרגישות שהגבולות שלכן מטושטשים, ותתחילו לעבוד עליו. לדוגמה, אם אתן תמיד עונות לטלפונים של אמא שלכן גם כשאתן באמצע פגישה חשובה, תנסו פעם אחת פשוט לא לענות. אני יודעת, זה מפחיד. אבל תנסו.
- תהיו ברורות: כשאתן מציבות גבול, תסבירו אותו בצורה ברורה ותמציתית. בלי תירוצים, בלי התנצלויות. לדוגמה, במקום להגיד "אני מצטערת, אני ממש עמוסה, אולי נדבר מחר?", תגידו "אני צריכה להתמקד בעבודה עכשיו, נדבר מחר בערב".
- תתכוננו לתגובה: אנשים לא תמיד יאהבו את הגבולות החדשים שלכן. הם עלולים לכעוס, להיעלב, לנסות לשכנע אתכן לשנות את דעתכן. אל תיכנעו. תזכרו למה אתן עושות את זה, ותהיו נאמנות לעצמכן.
זוכרות את התחושה הזאת כשאתן מגנות על הילדים שלכן מפני משהו רע? זה אותו דבר.
- תסלחו לעצמכן: תטעו, תיכשלו, תתחרטו. זה חלק מהתהליך. אבל אל תוותרו. תלמדו מהטעויות שלכן, ותמשיכו לנסות.
אני זוכרת פעם אחת שהתקשרתי לאמא שלי אחרי חודש שלא דיברנו, פשוט כי לא יכולתי יותר עם תחושת האשמה. זאת הייתה טעות. אבל למדתי ממנה. למדתי שאני צריכה להיות יותר חזקה, יותר עקבית, יותר נאמנה לעצמי.
מעבר לטכניקות: הגבולות ככלי לצמיחה
אבל גבולות זה לא רק טכניקות וכלים. זה גם עניין של גישה. זה עניין של אהבה עצמית, של כבוד עצמי, של הבנה שאני ראויה לטוב.
קראתי פעם בספר של ד"ר תיאודיסיוס דובז'נסקי, גנטיקאי ופילוסוף, ציטוט שאני מאוד אוהבת: "העובדה שאנחנו שונים אחד מהשני היא לא אסון, אלא הזדמנות". אותו דבר נכון לגבי גבולות. הם לא באים כדי להרחיק אותנו אחד מהשני, אלא כדי לאפשר לנו להיות קרובים יותר, בצורה בריאה יותר.
אפשר לאהוב את המשפחה שלך, ועדיין לשמור על עצמך.
אז איפה אתן נמצאות במסע הזה? אילו גבולות אתן צריכות להציב? אילו פחדים אתן צריכות להתגבר עליהם? אני לא יודעת את התשובות בשבילכן. אבל אני יודעת שאתן מסוגלות. אני יודעת שיש לכן את הכוח.
אולי מה שיותר חשוב זה לשאול – איך יראו החיים שלכן, איך ייראו היחסים שלכן, אם תהיו אמיצות מספיק כדי להציב את הגבולות שאתן כל כך צריכות? אני באמת רוצה לדעת. תשתפו אותי.
