אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. יושבת בארוחת שישי, מוקפת באנשים שאני אמורה להרגיש הכי קרובה אליהם בעולם, אבל בפנים... בפנים הייתה תהום. זה לא שהייתה מריבה או משהו דרמטי. להיפך, הכל היה נורא "רגיל". בדיוק בגלל זה זה כאב. כאב לי שאני מרגישה כמו אורחת, לא כמו חלק אינטגרלי מהנוף המשפחתי.
פעם חשבתי ש"למצוא את עצמך" זה משהו שעושים לבד, באיזושהי פינה שקטה בעולם. חשבתי שצריך לברוח, להתרחק, כדי לגלות מי אני באמת. אבל מה אם הסוד טמון דווקא במקום הכי קרוב, הכי אישי – המשפחה שלנו? מה אם דווקא שם, בין כל הציפיות, המטענים וההיסטוריה, נמצאים הרמזים הכי חשובים למסע הזה?
אני רוצה לקחת אותך למסע הזה איתי. לא מבטיחה תשובות קלות, אבל מבטיחה לשנות לך את זווית הראייה. מבטיחה שאחרי שתסיימי לקרוא, תסתכלי על המשפחה שלך – ועל עצמך בתוכה – באור אחר לגמרי.
המשפחה: מראה או כלא?
נתחיל בשאלה קשה: האם המשפחה שלנו היא מראה המשקפת את מי שאנחנו באמת, או כלא המגביל את מי שאנחנו יכולים להיות? התשובה, כמובן, מורכבת.
הרבה פעמים אנחנו נוטים לראות במשפחה רק את המגבלות. את ה"את חייבת להיות ככה", את ה"זה מה שמצפים ממך", את ה"ככה זה תמיד היה אצלנו". אבל מה אם ננסה לראות מעבר לזה?
ד"ר אדיבה גפן, פסיכולוגית משפחתית מומחית, בספרה "המשפחה המודרנית", מדברת על כך שהמשפחה היא מערכת דינמית, שנמצאת בתנועה מתמדת. היא טוענת שהבעיה מתחילה כשאנחנו מנסים להקפיא את המצב, לצפות שהדברים יישארו כמו שהיו תמיד. (ד"ר אדיבה גפן, "המשפחה המודרנית", הוצאת כנרת זמורה דביר, 2018).
וזה בדיוק מה שאני עשיתי. ציפיתי שהמשפחה שלי תישאר כמו שהיא הייתה כשהייתי ילדה. ציפיתי שאמא שלי תמשיך לבשל את אותו מרק, שאבא שלי ימשיך לספר את אותן בדיחות, שאחותי תמשיך להתעניין באותם דברים. אבל החיים לא עובדים ככה. אנחנו משתנים, והמשפחה שלנו צריכה להשתנות איתנו.
רגע, אבל איך משנים משהו שכל כך מושרש? איך מנערים את האבק מעל מסורות עתיקות יומין?
הסוד טמון בסיפורים
אחד הדברים שלמדתי על בשרי הוא שכדי להבין את המשפחה שלנו, אנחנו צריכים להקשיב לסיפורים שלה. לא רק לסיפורים הרשמיים, המצוחצחים, אלא גם לסיפורים הקטנים, השוליים, אלה שמספרים ביניים לבין עצמם.
תתפלאו, לפעמים דווקא בסיפורים האלה מסתתרים הרמזים הכי משמעותיים לגבי מי אנחנו ומה אנחנו מחפשים.
קחו לדוגמה את הסיפור של סבתא שלי. תמיד ידעתי שהיא עלתה לארץ אחרי השואה, אבל אף פעם לא ממש הקשבתי לפרטים. יום אחד, במקרה, נתקלתי במכתבים ישנים שהיא כתבה לאחותה באמריקה. קראתי אותם, ולא האמנתי. גיליתי אישה חזקה, עצמאית, שמתמודדת עם קשיים בלתי נתפסים, אבל אף פעם לא מאבדת את התקווה.
פתאום הבנתי מאיפה מגיע הכוח שלי. מאיפה היכולת שלי להתמודד עם אתגרים. הבנתי שאני לא לבד. שאני חלק משרשרת ארוכה של נשים חזקות.
אבל רגע, זה לא אומר שאני חייבת להיות כמו סבתא שלי, נכון? זה לא אומר שאני צריכה להקריב את עצמי למען אחרים?
בדיוק כאן נכנסת לתמונה התובנה המפתיעה: לדעת מי היינו לא אומר שאנחנו צריכים להישאר כאלה.
להמציא את המשפחה מחדש (או לפחות לנסות)
אוקיי, אז הקשבנו לסיפורים, הבנו מאיפה באנו. אבל מה עכשיו? איך הופכים את הידע הזה לכוח? איך יוצרים משפחה שתומכת במסע האישי שלנו, במקום להגביל אותו?
התשובה היא – בניית גשרים. לא תמיד קל, לעיתים קרובות מלווה באי-נעימות, אבל הכרחי.
אליזבת גילברט, מחברת "לאכול, להתפלל, לאהוב", כותבת בספרה "Big Magic" על כך שאנחנו צריכים להעז להיות יצירתיים, גם אם זה אומר לשבור את הכללים. היא טוענת שהיצירתיות נמצאת בכל אחד מאיתנו, ושהיא הכלי הכי חזק שיש לנו כדי לשנות את העולם. (אליזבת גילברט, "Big Magic", Riverhead Books, 2015).
ואני אומרת – היצירתיות הזו יכולה לעזור לנו גם ליצור משפחה חדשה, משפחה שתתאים לנו, שתתמוך בחלומות שלנו, שתאפשר לנו להיות מי שאנחנו באמת.
אבל איך עושים את זה בפועל? איך משנים את הדינמיקה המשפחתית?
התשובה היא – צעד אחר צעד.
התחלתי בדברים קטנים. התחלתי לדבר עם אמא שלי על הדברים שבאמת מעניינים אותי, לא רק על מה שאני חושבת שהיא רוצה לשמוע. התחלתי לשאול את אבא שלי שאלות על העבודה שלו, גם אם זה אומר לשמוע סיפורים משעממים על אקסל. התחלתי להקדיש זמן לאחותי, גם אם זה אומר לוותר על ערב עם חברים.
זה לא קרה ביום אחד. היו רגעים של תסכול, רגעים של ייאוש, רגעים שבהם רציתי לוותר. אבל המשכתי לנסות. והפלא ופלא – הדברים התחילו להשתנות.
אמא שלי התחילה לשתף אותי בדברים שהיא אף פעם לא סיפרה לי קודם. אבא שלי התחיל לבקש ממני עצות. אחותי התחילה לתמוך בי בחלומות שלי.
הבנתי שמשפחה זה לא משהו סטטי, משהו שקיים או לא קיים. משפחה זה משהו שאנחנו יוצרים, משהו שאנחנו בונים, משהו שאנחנו משקיעים בו.
ועכשיו, כשאני יושבת בארוחת שישי, אני עדיין מרגישה לפעמים קצת אחרת. אבל אני כבר לא מרגישה לבד. אני מרגישה חלק ממשהו גדול יותר. אני מרגישה שייכת.
אז מה השורה התחתונה?
אני לא יודעת מה התשובה בשבילך. אני לא יודעת איך את תמצאי את עצמך בתוך המשפחה שלך.
אבל אני כן יודעת דבר אחד: המסע הזה שווה את זה.
אז מה דעתך? האם את מוכנה לצאת למסע הזה איתי? אילו סיפורים משפחתיים הכי השפיעו עליך? שתפי אותי בתגובות – אני באמת רוצה לשמוע.
