האמת? תמיד חשבתי שאני יודעת בדיוק איזו אמא אהיה. קראתי ספרים, עקבתי אחרי בלוגריות, דימיינתי את עצמי מנווטת את אתגרי ההורות בקלילות של טניסאית מקצועית. ואז הגיע הילד הראשון שלי.
בום. המציאות טפחה לי על הפנים.
היו לי ציפיות מול מציאות. זה משהו שחשבתי שלמדתי להתמודד איתו. אבל ציפיות בהורות? וואו, זה סיפור אחר.
התסכול הזה, התחושה הזו של כישלון כשדברים לא הולכים לפי התוכנית, התחושה שכולן מסביבי מצליחות יותר... זה היה משתק לפעמים.
אני זוכרת לילה אחד, אחרי שעות של ניסיונות להרדים את התינוק שלי (שסירב בתוקף), ישבתי מותשת על הספה, דמעות זולגות לי על הלחיים ושאלתי את עצמי: "מה לעזאזל קורה פה? איפה כל הידע הזה שלמדתי? איפה האמא המושלמת שדימיינתי שאני אהיה?"
אז הבנתי משהו חשוב: הורות מודעת היא לא רשימת הוראות הפעלה. היא מסע. מסע של גילוי עצמי, למידה מתמדת, והכי חשוב – חמלה. לא רק כלפי הילדים שלנו, אלא גם כלפי עצמנו.
בואו נדבר על זה רגע בכנות. כולנו רוצות להיות ההורים הכי טובים שאנחנו יכולות להיות, נכון? אנחנו קוראות, לומדות, מנסות שיטות שונות, ומשקיעות כל כך הרבה אנרגיה ומחשבה בילדים שלנו. אבל מה קורה כשהשיטות האלה לא עובדות? מה קורה כשמשהו שמבטיחים לנו שהוא "הפתרון המושלם" פשוט לא מתאים לילד שלנו, או לנו עצמנו?
אני גיליתי שלפעמים, ה"מושלם" הזה הוא בכלל האויב של הטוב. הלחץ להיות מושלמת גורם לנו לפספס את היופי של הרגע, את הייחודיות של הילד שלנו, ואת הכוח שלנו כהורים.
אני זוכרת שקראתי פעם מחקר (מצטטת משהו שקראתי בפסיכולוגיה היום אבל לא זוכרת בדיוק מי כתב) שמראה שאחת הסיבות העיקריות לשחיקת הורים היא הפער בין הציפיות הלא מציאותיות שלנו לבין המציאות היומיומית של ההורות. וזה כל כך נכון! אנחנו שומעים כל הזמן על ה"אימהות המודעת", על ה"הורות החיובית", על ה"משמעת העצמית", אבל אף אחד לא מדבר על איך להתמודד עם הפעמים שבהן אנחנו פשוט מאבדים את זה.
האמת היא שאין דבר כזה "הורות מושלמת". יש רק הורות אמיתית. הורות שמקבלת את הטעויות שלנו, את החולשות שלנו, ואת העובדה שאנחנו בסך הכל בני אדם. הורות שמכבדת את הילדים שלנו, אבל גם מכבדת את עצמנו.
אבל איך עושים את זה בפועל? איך משלבים בין האינסטינקטים שלנו לבין הידע שאנחנו צוברים, כשהעולם סביבנו כל כך לא מודע?
אז הנה כמה תובנות שאספתי בדרך:
1. הקשיבו לאינטואיציה שלכם (אבל אל תפחדו לבקש עזרה): כולנו שמענו על "אינטואיציה אימהית", אבל מה זה אומר בפועל? עבורי, זה אומר לתת לעצמי רגע אחד של שקט, לנשום עמוק, ולהקשיב למה שהגוף שלי אומר לי. מה הילד שלי באמת צריך עכשיו? האם הוא באמת צריך גבולות נוקשים, או שהוא פשוט צריך חיבוק חם? האינטואיציה שלי לא תמיד צודקת, אבל היא תמיד שווה הקשבה. וחשוב לזכור: לבקש עזרה זה לא סימן לחולשה, אלא סימן לחוזק.
2. למדו מטעויות (אבל אל תייסרו את עצמכם): אנחנו הולכים לעשות טעויות. זה בלתי נמנע. אבל הטעויות האלה הן הזדמנויות ללמידה. במקום להלקות את עצמנו על כל טעות, נסו להבין מה קרה, מה יכולתם לעשות אחרת, ואיך תוכלו להימנע מזה בעתיד. זוכרים את המחקר ההוא על שחיקת הורים? (בטח כבר קראתם אותו בעצמכם, נכון? 😉) הוא גם הראה שהורים שמסוגלים לסלוח לעצמם על טעויות הם הורים מאושרים יותר.
3. חפשו מקורות השראה לא שגרתיים: מעבר לספרי ההורות הקלאסיים, אני מוצאת הרבה השראה במקומות לא צפויים. למשל, אני עוקבת אחרי אמנית קרמיקה באינסטגרם שהיא גם אמא לשלושה ילדים. הדרך שלה לשלב בין היצירה שלה לבין ההורות שלה מאוד מעוררת בי השראה. או שלפעמים, אני מוצאת תובנות מעניינות בסרטים דוקומנטריים על בעלי חיים (כן, באמת!). ההשראה יכולה להגיע מכל מקום, כל עוד אנחנו פתוחים לקבל אותה.
4. אתגרו הנחות רווחות (אבל בכבוד): אנחנו חיים בעידן שבו כולם חושבים שהם יודעים הכל. יש כל כך הרבה דעות, עצות, ו"שיטות בדוקות" שמסתובבות ברשת, שקשה לדעת למה להאמין. אני ממליצה לכם לאתגר את ההנחות הרווחות, אבל לעשות את זה בכבוד. אל תפחדו לשאול שאלות, להביע ספקנות, ולחפש מידע ממקורות שונים. זכרו: אתם ההורים של הילדים שלכם, ואתם יודעים הכי טוב מה מתאים להם.
5. אל תשכחו את עצמכם (כי אתם חשובים): זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל זה נכון. אם אתם לא מטפלים בעצמכם, אתם לא תוכלו לטפל בילדים שלכם. מצאו זמן לעשות דברים שמשמחים אתכם, שמרגיעים אתכם, שמטעינים אתכם באנרגיה. קראו ספר, צאו לטיול בטבע, פגשו חברים, או פשוט שבו בשקט עם כוס קפה. ההורות היא מרתון, לא ספרינט. אתם צריכים לשמור על הכוחות שלכם.
הורות מודעת היא לא יעד, היא מסע. מסע של גילוי עצמי, למידה מתמדת, והכי חשוב – חמלה. אל תפחדו לטעות, לבקש עזרה, או לערער על המוסכמות. זכרו: אתם ההורים הכי טובים שהילדים שלכם יכולים לבקש.
אז מה אתם חושבים? האם יש עוד משהו שהייתם מוסיפים לרשימה? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם!
