האמת? תמיד שנאתי תזכורות. הן תמיד נראו לי כמו עוד מטלה ברשימה אינסופית של מטלות, ואני? אני אלופת העולם בהתעלמות ממטלות. זה התחיל ב"להוציא את הכלב" (סליחה, בובי!) והגיע ל"לשלם את החשבון של הביטוח". אוף.
אז איך לעזאזל מצליחים לתמרן תזכורות כשהמוח שלך פשוט… מסרב לשתף פעולה?
תני לי לספר לך משהו. פעם חשבתי שאני פשוט "לא טובה" בלתזכר. שאני פשוט מאלו שמאחרים לפגישות ושוכחים ימי הולדת. הייתי בטוחה שזה חלק מהאישיות שלי, מן קללה כזו. אבל אז, בערך בגיל 27, כשהגוף שלי התחיל לבגוד בי עם כאבי גב פתאומיים (הייתי חייבת להתחיל לעשות ספורט!) – הבנתי משהו. זה לא אני, זו השיטה.
מקור השראה ראשון – אילון מאסק (כן, אני יודעת, מפתיע). קראתי פעם ראיון איתו, והוא אמר משהו על "לחשוב מהעקרונות הראשונים". במקום לקבל דברים כמובנים מאליהם, צריך לפרק אותם לגורמים הכי בסיסיים. אז התחלתי לפרק את המושג "תזכורת".
מה בעצם תזכורת צריכה לעשות? לגרום לי לעצור. לגרום לי לשים לב. לגרום לי לפעול. ואם התזכורות שלי לא עושות את זה… הן פשוט רעש לבן.
אז מה עושים?
הטריק הראשון: תזכורות שמרגישות כמו משחק (ולא כמו עונש).
תחשבי על זה – למה את זוכרת את המילים של השיר האהוב עלייך? כי הוא גורם לך להרגיש משהו! אותו דבר עם תזכורות. במקום הודעות קרות וטכניות, נסי להפוך אותן למשהו יותר… כיפי. למשל, במקום "לקנות חלב", כתבי לעצמך "הקפה שלך מתגעגע לחלב! רוץ לסופר!". נשמע מטופש? אולי. אבל זה עובד!
השראה נוספת מגיעה מהספר "אפקט הנוכחות" של איימי קאדי. היא מדברת על איך התנוחות הפיזיות שלנו משפיעות על ההרגשה שלנו. אז מה הקשר לתזכורות? אם את יושבת כל היום מול מחשב, והתזכורת קופצת לך על המסך… היא פשוט חלק מהרעש. אבל אם התזכורת גורמת לך לקום, לזוז, לעשות משהו פיזי – היא כבר יותר אפקטיבית.
אז מה למדתי? תזכורות צריכות להזיז אותנו – פיזית ומנטלית.
הטריק השני: תזכורות שמחוברות לערכים שלך (ולא רק למטלות).
אוקיי, זה קצת יותר עמוק. אבל זה חשוב! הרבה פעמים אנחנו שוכחים דברים כי הם לא באמת חשובים לנו. אנחנו חושבים שאנחנו "צריכים" לעשות אותם, אבל הלב שלנו לא שם.
תני דוגמה: אני "צריכה" ללכת לחדר כושר. אבל אני שונאת חדר כושר! אז אני כל הזמן דוחה את זה. אבל… אני מאוד אוהבת להרגיש חזקה. אני מאוד אוהבת להצליח במטרות שלי. אז שיניתי את התזכורת ל"להראות לגוף שלך מי הבוס!". עבד כמו קסם. (טוב, נו, עדיין קצת קשה לי לקום, אבל לפחות אני קמה!)
השאלה היא: מה באמת חשוב לך?
הטריק השלישי: תזכורות שמודעות למגבלות שלך (ולא מתעלמות מהן).
הייתי תמימה! פעם חשבתי שאם אכתוב רשימה מפורטת של כל המטלות שלי, אני פשוט אבצע אותן. כמה נאיבית הייתי!
מה שקורה בפועל? אני מסתכלת על הרשימה, מרגישה מוצפת, ופשוט עושה משהו אחר. זו הדרך שלי להימנע מתחושת הכישלון.
אז למדתי משהו חשוב: תזכורות צריכות להיות ריאליות. הן צריכות לקחת בחשבון את העובדה שאני בן אדם, ולא רובוט. הן צריכות לתת לי קצת מרחב נשימה.
למשל, במקום לכתוב "לכתוב מאמר של 2000 מילים", אני כותבת "לכתוב 200 מילים". זה נשמע הרבה יותר אפשרי! ואז, אחרי 200 מילים, אני יכולה להחליט אם אני רוצה להמשיך, או לעשות משהו אחר.
קטן זה גדול. נקודה.
עכשיו, אני מודה – גם אחרי כל הטריקים האלה, אני עדיין שוכחת דברים. אני עדיין מאחרת לפעמים. אבל לפחות עכשיו אני עושה את זה בצורה יותר מודעת ויותר מכוונת. אני כבר לא מרגישה אשמה – אני מרגישה בשליטה.
ואולי זה כל הסיפור. אולי תזכורות זה לא עניין של "לא לשכוח". זה עניין של "לבחור במה לזכור".
עכשיו תורך – מה עובד בשבילך? ספרי לי בתגובות! אני סקרנית לשמוע!
