האמת? אני שונאת לאבד דברים. זה לא רק עניין של "איפה המפתחות?!" (שקורה לי בתדירות מביכה), אלא התחושה המעיקה הזו של חוסר שליטה. כאילו פיסת חיים קטנה נעלמה, ואני צריכה לעשות בינג' ניקוי לפסח כדי למצוא אותה.
פעם, חיפשתי משקפיים. שעתיים. שעתיים שלמות! בסוף, גיליתי שהן היו על הראש שלי. איך זה קרה? אל תשאלו. זה היה רגע מכונן שהוביל אותי לחקור את התופעה הזו ברצינות. חשבתי לעצמי – אני לא יכולה להיות היחידה שזה קורה לה, נכון?
מאיפה מתחילים לחפש? רמז: זה לא תמיד הגיוני
אז, איפה מתחילים? בדרך כלל, אנחנו מתחילים במקומות הכי הגיוניים. איפה אמורים להיות המפתחות? על השידה ליד הדלת. אבל מה אם הם לא שם? כאן מתחיל הכיף האמיתי.
אני אוהבת להתחיל דווקא במקומות הכי פחות סבירים. למה? כי המוח שלנו עובד בצורה מוזרה. לפעמים, אנחנו שמים דברים במקומות לא הגיוניים לגמרי, בלי לשים לב. פסיכולוגים קוראים לזה "תופעת ההסחה" (Distraction effect), אבל אני קוראת לזה "נעמה עשתה שטויות".
מקור אחד שמאוד עזר לי להבין את העניין הזה הוא הספר "Thinking, Fast and Slow" של דניאל כהנמן. הוא מסביר איך המוח שלנו פועל בשתי מערכות: אחת מהירה ואינטואיטיבית, ואחת איטית ומחושבת. כשמדובר במציאת חפצים אבודים, אנחנו צריכים להפעיל את שתי המערכות.
למה אנחנו בכלל מאבדים דברים? שאלה טובה!
אבל רגע, לפני שנצלול לשיטות חיפוש, שאלה לי אליכן: למה אנחנו בכלל מאבדים דברים? זו שאלה שמטרידה אותי כבר שנים.
- האם זה בגלל שאנחנו עסוקים מדי?
- האם זה בגלל שאנחנו לא מספיק מרוכזים?
- או שאולי זה פשוט סימן שאנחנו צריכים קצת יותר כאוס בחיים שלנו? (אני צוחקת, אבל אולי יש בזה משהו).
האמת היא, שזה כנראה שילוב של כל הדברים האלה. פרופסור ברברה טוורסקי, מומחית לפסיכולוגיה קוגניטיבית, טוענת בספרה "Mind in Motion" שהזיכרון שלנו קשור באופן הדוק לתנועה ולסביבה שלנו. כשאנחנו עוברים ממקום למקום, המוח שלנו יוצר מעין "מפת דרכים" של החוויות שלנו. אם אנחנו לא שמים לב למפה הזו, קל לנו יותר לאבד דברים.
אגב, פעם איבדתי את הארנק שלי. חיפשתי אותו בכל הבית, בתיק, באוטו. בסוף, מצאתי אותו במקפיא. כן, במקפיא. מסתבר שבדיוק חזרתי מהסופר והייתי כל כך עסוקה בלחשוב על ארוחת הערב, שפשוט הנחתי אותו שם בלי לשים לב. מאז, אני תמיד צוחקת על עצמי ואומרת שאני צריכה לשים תזכורת: "נעמה, ארנק במקפיא - לא!"
המדריך הפרקטי (והלא מושלם) למציאת חפצים אבודים
אז אחרי כל הדיבורים הפילוסופיים האלה, הגיע הזמן לתכל'ס. איך באמת מוצאים חפצים אבודים? הנה כמה טיפים שאספתי במהלך השנים:
- שחזרו את הצעדים שלכם: תחשבו אחורה. איפה הייתם בפעם האחרונה שראיתם את החפץ? מה עשיתם? למי דיברתם? לפעמים, שחזור הצעדים יכול לעזור לכם להיזכר במקום המסתור.
- תשאלו את עצמכם שאלות מוזרות: "אם הייתי מפתח, איפה הייתי רוצה להיות?" זה נשמע מטופש, אבל זה יכול לעזור לכם לצאת מהקופסה ולחשוב בצורה יצירתית.
- תסתכלו בגובה העיניים (וגם מתחת ומעל): אנחנו נוטים להתמקד במקומות שאנחנו רגילים להסתכל עליהם. נסו לשנות את זווית הראייה שלכם. תסתכלו מתחת לספה, בתוך הארונות, על המדפים הגבוהים.
- תשתמשו בטכנולוגיה: יש היום כל מיני גאדג'טים שיכולים לעזור לכם למצוא דברים אבודים. מפתחות עם שבב GPS, מדבקות איתור לחפצים יקרי ערך, אפליקציות לטלפון שיכולות לצלצל לחפצים שלכם. זה לא תמיד עובד, אבל זה שווה לנסות.
- תקבלו עזרה: לפעמים, עין נוספת יכולה לעשות את כל ההבדל. תבקשו מחבר, בן משפחה או אפילו שכן שיעזור לכם לחפש.
אבל הנה משהו שלמדתי בדרך הקשה: גם אם תעקבו אחרי כל הטיפים האלה, עדיין לא תמצאו את כל מה שאתם מחפשים. לפעמים, דברים פשוט נעלמים. וזה בסדר. זה חלק מהחיים.
התובנה המפתיעה: זה לא רק על החפץ
אז מה התובנה המפתיעה? זה לא רק על החפץ עצמו. זה על מה שהחפץ מייצג עבורנו. זה על התחושה של שליטה, הביטחון והיציבות שאנחנו מאבדים כשאנחנו מאבדים משהו.
אני זוכרת שפעם איבדתי את השרשרת שסבתא שלי נתנה לי. הייתי שבורה. זה לא היה רק תכשיט, זה היה זיכרון ממנה. לקח לי שבועות להתגבר על זה.
ואז הבנתי משהו: גם אם השרשרת אבדה לנצח, הזיכרון של סבתא שלי תמיד יישאר איתי. וזה מה שבאמת חשוב.
אז בפעם הבאה שאתם מאבדים משהו, קחו נשימה עמוקה. תזכירו לעצמכם שזה קורה לכולם. ותזכרו שגם אם אתם לא מוצאים את מה שאתם מחפשים, אתם עדיין יכולים למצוא משהו אחר: קצת יותר סבלנות, קצת יותר חמלה וקצת יותר הומור עצמי.
ואולי, רק אולי, תגלו שהחפץ האבוד היה שם כל הזמן, מחכה שתשימו לב אליו. או במקפיא. מי יודע?
שאלה לסיום (וגם התחלה של שיחה):
מה הדבר הכי מוזר שמצאתם אחרי שחיפשתם אותו הרבה זמן? שתפו אותי בתגובות!
