האמת? תמיד חשבתי שהסדר הוא עניין של שיטה. עוד קופסה, עוד מדף, עוד טריק גאוני מפינטרסט... אבל משהו תמיד הרגיש חסר. כמו לאכול עוגת שוקולד דיאטטית - הטעם שם, אבל הנשמה לא מתמלאת.
ואז, אחרי שנים של מאבק עיקש בערימות הכביסה ובבלאגן הבלתי נגמר, הבנתי: בית מסודר הוא לא יעד, הוא מסע. מסע פנימי, דווקא.
נשמע קלישאתי? גם אני הייתי סקפטית. אבל תקשיבו לזה: הבית שלנו הוא בבואה של הנפש שלנו. (תנו לזה לשקוע רגע). אם הראש מבולגן, כנראה שגם המגירות ייראו בהתאם.
אז בואו נשכח לרגע את כל הטיפים ששמענו. הנה מה שלמדתי, בדרך הקשה (והבלגנית):
הבלאגן הוא לא האויב – הוא סימפטום
תשאלו את עצמכן בכנות: מה הבלאגן הזה מסתיר? אולי עייפות? אולי חוסר זמן? אולי פחד להיפרד מחפצים שמזכירים תקופה אחרת?
אני, למשל, גיליתי שאני שומרת בגדים מלפני עשר שנים "למקרה ש..." - ובעצם מחזיקה בזיכרונות של מי שהייתי פעם, במקום להתמקד במי שאני היום. מחקרים מראים שאנשים שמתקשים להיפרד מחפצים נוטים לחוות חרדה גבוהה יותר. (ראו מחקר של Frost, R. O., Steketee, G. S., & Tolin, D. F. (2009). Comorbidity in hoarding disorder).
מה עושים עם זה? עצרו רגע. תנשמו. אל תשפטו את עצמכן. רק תהיו סקרניות לגבי הסיפור שהבלאגן מספר.
סדר הוא לא עונש – הוא ביטוי של אהבה עצמית
רגע של כנות: כמה פעמים ניקיתן את הבית לקראת ביקור של אורחים, אבל הזנחתן אותו כשזה רק בשבילכן?
זה אומר משהו, לא?
סדר אמיתי הוא לא משהו שעושים מתוך חובה או פחד מביקורת. הוא מתנה שאנחנו מעניקות לעצמנו. מרחב נעים, נוח ומזמין שמטעין אותנו באנרגיה חיובית.
וזה עובד הפוך: כשהסביבה שלנו נעימה, אנחנו מרגישות טוב יותר. וזה לא רק אני אומרת - מחקרים בתחום הפסיכולוגיה הסביבתית מראים קשר ישיר בין סדר וארגון לתחושת רווחה נפשית (לדוגמה, Donovan et al., 2016).
אבל רגע, זה לא אומר שאני צריכה לחיות כמו במוזיאון? ממש לא! המטרה היא לא שלמות, אלא איזון. בית שמרגיש בית - עם קצת בלאגן, קצת חיים, קצת אופי.
המינימליזם הוא לא פתרון קסם – הוא כלי (אפשרי)
שמעתן על כל הטרנד של המינימליזם? ודאי שמעתן. זה נשמע כל כך מפתה: להיפטר מכל מה שלא משרת אותנו, לחיות בפשטות, להשתחרר מהעומס החומרי...
אבל האמת היא, שמינימליזם לא מתאים לכולן. בשבילי, למשל, זה הרגיש כמו עוד חוק שאני צריכה לעמוד בו. עוד מטלה ברשימה האינסופית.
אבל! גם אם מינימליזם קיצוני לא מדבר אליכן, אפשר לקחת ממנו רעיונות טובים:
- היפטרו מחפצים שמעוררים רגשות שליליים. זה יכול להיות מתנה שקיבלתן מאקס, בגד שלא עולה עליכן כבר שנים, או חפץ שמזכיר לכן תקופה קשה. תסמכו עלי, הנפש שלכן תודה לכן.
- העריכו את מה שיש. במקום לרדוף אחרי הדבר הבא, תתמקדו במה שכבר נמצא בבעלותכן. תראו איך זה משנה את הגישה שלכן לחיים.
היו מודעות לצריכה. לפני שאתן קונות משהו חדש, תשאלו את עצמכן: האם אני באמת* צריכה את זה? או שאני רק מנסה למלא חלל ריק?
בסוף, הכל חוזר לשאלה אחת: איך אני רוצה להרגיש בבית שלי?
זו השאלה שצריכה להנחות אתכן בכל החלטה - מסידור הארון ועד בחירת הצבע לקיר. הבית שלכן צריך להיות מקום מפלט, מקום בטוח, מקום שמטעין אתכן באנרגיה חיובית.
ואם זה אומר שצריך להשאיר קצת בלאגן בצד, כדי שיהיה מקום ליצירתיות ולספונטניות - אז למה לא?
אז בפעם הבאה שאתן מסתכלות על ערימת הכלים בכיור או על הר הכביסה שמאיים לגלוש, תזכרו: זה לא רק עניין של סדר. זה עניין של אהבה עצמית, של הקשבה לצרכים שלכן, של יצירת מרחב שמשרת אתכן ולא להפך.
תחשבו על זה. מה הדבר הראשון שתעשו עכשיו, כדי להפוך את הבית שלכן למקום קצת יותר נעים בשבילכן? שתפו אותי, אני ממש סקרנית לשמוע. אולי דווקא דרך השיתוף הזה נגלה עוד סודות על הקשר המופלא בין הבית לנפש שלנו.
