האמת? תמיד שאלתי את עצמי את זה. למה, לעזאזל, אנחנו יודעים מה יעשה לנו טוב – חופשה, שיחה עם חברה, שינה טובה – ובכל זאת בוחרים לעשות בדיוק את ההיפך? למה אני מוצאת את עצמי גוללת באינסטגרם עד 3 בבוקר כשאני יודעת ששינה טובה תעשה לי פי אלף יותר טוב?
זה לא שאנחנו טיפשים. אנחנו אנשים חכמים, מצליחים, ובעיקר – מודעים. אז מה לעזאזל קורה פה?
(רגע, לפני שנצלול, גילוי נאות: אני לא תמיד מצליחה לעשות מה שטוב לי. אני בטח לא יושבת כאן על כסא של גורו ניו אייג' שמשיא עצות זהב. אני פשוט מנסה להבין, יחד איתכן).
הפיתוי של המוכר והנוח: או, איך המוח שלנו עובד נגדנו
פעם שמעתי פסיכולוג שאמר משהו שמאוד הדהד לי: "המוח שלנו אוהב את מה שהוא מכיר, גם אם זה רע לו". וואו. משפט קצר, אבל איזה אמת עצומה.
המוח שלנו, חברים, הוא מכונה להישרדות. הוא מחפש את הדרך הקלה, המוכרת, כדי לחסוך באנרגיה. שינוי, אפילו שינוי לטובה, דורש מאמץ. הוא מצריך אותנו לצאת מאזור הנוחות המדומה הזה, להפעיל חלקים אחרים במוח, וזה... מתיש.
לדוגמה, קחו את ההחלטה ללכת לחדר כושר אחרי יום עבודה מטורף. המוח שלנו יצעק "ספה! נטפליקס! עכשיו!". זה מוכר, זה קל, זה לא דורש מאמץ. חדר הכושר? אוי ואבוי, זה כבר סיפור אחר.
אבל זה לא רק עצלות... זה מורכב יותר
פעם, כשקראתי מחקר על דחיינות של אוניברסיטת ברקלי (שהוביל פרופ' ג'ון פרי, מומחה לדחיינות), הבנתי שזה לא רק עניין של עצלות. דחיינות היא לעיתים קרובות מנגנון התמודדות עם רגשות לא נעימים - פחד מכישלון, חרדה מביצוע, או אפילו פרפקציוניזם משתק.
אז, כשאת מוצאת את עצמך דוחה את הפרויקט הזה בעבודה, אולי זה לא רק בגלל שאת עצלנית. אולי זה בגלל שאת חוששת שלא תעמדי בציפיות, או שאת מפחדת ממה יקרה אם תיכשלי. והרבה יותר קל לגלוש באינסטגרם מאשר להתמודד עם הרגשות האלה, נכון?
אני זוכרת פעם, לפני הרצאה חשובה, מצאתי את עצמי מנקה את הבית באופן אובססיבי. כאילו, ניקיתי כל פינה, כל חלון, כל אבק. בדיעבד הבנתי שזה היה מנגנון התמודדות עם החרדה שלי. במקום להתכונן, ניקיתי. כי ניקיון הוא פעולה מוכרת, שנותנת תחושה של שליטה, בעוד שהרצאה מול קהל היא דבר לא צפוי ומפחיד.
אז מה עושים? (כי אני לא באתי רק לקטר)
אז הבנו למה אנחנו עושים מה שלא טוב לנו. השאלה היא איך משנים את זה? איך עוברים ממצב של "אני יודעת מה טוב לי, אבל לא עושה את זה" למצב של "אני עושה מה שטוב לי, לפחות רוב הזמן"?
הנה כמה מחשבות:
- להיות מודעים למנגנונים שלנו: זה אולי נשמע קלישאתי, אבל מודעות היא הצעד הראשון. כשאת מוצאת את עצמך עושה משהו שאת יודעת שהוא לא טוב לך, עצרי רגע ושאלי את עצמך "למה אני עושה את זה?". האם זה מנגנון התמודדות? האם זה פשוט פיתוי של המוכר והנוח? ברגע שתביני את הסיבה, יהיה לך יותר קל להתמודד איתה.
* רגע תובנה: מודעות היא כמו פנס שמגלה את הדרך בחושך.
- צעדים קטנים, שינויים גדולים: אל תנסי לשנות הכל בבת אחת. זה פשוט לא יעבוד. התחילי בצעדים קטנים, שאפשר לעמוד בהם. במקום להחליט שתלכי לחדר כושר כל יום, התחילי בפעם אחת בשבוע. במקום לנסות להפסיק לגלוש באינסטגרם לגמרי, הורידי את הזמן שאת מקדישה לזה בחצי שעה. הצעדים הקטנים האלה יתחילו ליצור תחושה של הצלחה, ויעזרו לך לבנות מומנטום.
* ניסיון אישי: פעם ניסיתי להפסיק לאכול סוכר בבת אחת. כמובן שזה נגמר בהתמוטטות עצבים ואכילה של כל מה שמצאתי במזווה. למדתי את הלקח.
- למצוא את ה"למה" הגדול שלך: למה את רוצה לעשות את מה שטוב לך? מה המטרה הגדולה יותר? אם את רוצה להיות בריאה יותר, למה זה חשוב לך? אם את רוצה להיות מאושרת יותר, מה זה אומר לך? כשיש לך "למה" חזק, יהיה לך יותר קל להתמודד עם הפיתויים והקשיים.
* מקור מפתיע: פעם שמעתי את מאמן הכושר האישי שלי מדבר על "הלמה" הזה, והוא אמר שזה חייב להיות משהו רגשי, משהו שמדבר אל הלב.
- להיות חומלות כלפי עצמנו: אנחנו בני אדם, אנחנו עושים טעויות. יהיו ימים שבהם ניפול לפיתוי, וזה בסדר. אל תייסרי את עצמך. פשוט קומי, נערת את האבק, ותמשיכי הלאה.
* תובנה לא מושלמת: الكمال لله وحده. כמו שאומרים בערבית - השלמות היא רק לאלוהים.
- לשתף!: לדבר עם חברה, בן משפחה או מטפל על הקשיים שלנו יכול לעזור מאוד. זה יכול לתת לנו פרספקטיבה חדשה, תמיכה, ואפילו רעיונות לפתרונות. לא חייבים לעבור את זה לבד.
המסע הזה הוא לא קל, אבל הוא שווה את זה
תזכרו, חברים, המסע הזה הוא לא קל. זה דורש מאמץ, מודעות, וחמלה עצמית. אבל הוא שווה את זה. כי בסופו של דבר, אנחנו רוצים לחיות חיים מלאים, שמחים, ומספקים. ואם נעשה את מה שטוב לנו, לפחות רוב הזמן, נהיה צעד אחד קרוב יותר למטרה הזו.
אז... מה את הולכת לעשות היום בשביל עצמך? שתפי אותי! אני באמת רוצה לדעת. וגם – מה הכי עוזר לך לעשות את מה שטוב לך? אולי ביחד נמצא עוד כמה תובנות מפתיעות...
