אני זוכרת את הפעם ההיא שבה מצאתי את עצמי שוכבת על הספה, בוהה בתקרה, והרגשתי שכל גרם בגוף שלי שוקל טון. לא הייתה סיבה מיוחדת, סתם... הכל היה כבד. מכירות את זה? כאילו מישהו כיבה את האור, והשלט של המזגן אי שם בירכתי הספה הפך לאוצר בלום שאין סיכוי שאקום בשבילו.
האמת? בתור אחת שאוהבת לנתח דברים, תמיד קצת שיגע אותי שאני לא יכולה פשוט "להדליק" את המוטיבציה. זה לא איזה כפתור שאפשר ללחוץ עליו. וזה, חברות, בסדר גמור.
אז מה עושים כשמרגישים ככה? כשאין כוח אפילו לקום מהספה? זו שאלה שמטרידה אותי כבר שנים, והתשובה, כמו תמיד, מורכבת יותר מ"פשוט תקומי ותעשי!".
הצעד הראשון: להקשיב לגוף (ולא לנזוף בו)
אוקיי, אז לפני שאנחנו בכלל מתחילות לחשוב על איך לצאת מהספה, בואו נבין למה אנחנו בכלל שם. לא תמיד מדובר בעצלנות. לפעמים, זה הגוף שלנו שמסמן לנו לעצור. ממש כמו שנורת אזהרה דולקת ברכב.
יצא לכן פעם לקרוא על "ויסות עצמי"? זה מושג בפסיכולוגיה (הנה מקור מקצועי ראשון, למקרה שתהיתן! :) ) שמדבר על היכולת שלנו לנהל את הרגשות וההתנהגויות שלנו. אבל מה קורה כשהוויסות הזה משתבש? כשאנחנו מרגישות מוצפות? לפעמים, השכיבה על הספה היא לא בריחה, אלא פשוט ניסיון להחזיר לעצמנו שליטה.
תובנה מפתיעה מספר אחת: עצירה היא לא תמיד כישלון. לפעמים, היא פעולה הכי אקטיבית שאנחנו יכולות לעשות.
אבל איך יודעים אם זה ויסות או סתם תירוץ? שאלה מצוינת! התשובה נמצאת בתחושה הפנימית. אם אתן מרגישות שאתן באמת צריכות מנוחה, תנו לעצמכן אותה. בלי רגשות אשם. אבל אם אתן מרגישות שאתן בורחות ממשהו, זה הזמן להתחיל לחפור קצת יותר עמוק.
הטריק הקטן שלי: אני קוראת לזה "דקת ספה". אני מרשה לעצמי לשכב על הספה בלי לעשות כלום, אבל רק לדקה אחת. ואז אני שואלת את עצמי: "אוקיי, נעמה, מה עכשיו?". לפעמים התשובה היא "עוד דקה", ולפעמים היא "בסדר, אני יכולה לפחות להרים את הכוס מהשולחן".
פירוק לגורמים: מה באמת מונע מאיתנו לקום?
עכשיו, בואו נדבר על הסיבות האמיתיות לכך שאנחנו תקועות על הספה. אני גיליתי שהן לרוב נופלות לאחת משלוש קטגוריות:
- עייפות פיזית: אולי לא ישנתן מספיק, אולי אתן חולות, אולי סתם הגזמתן באימון.
- עייפות רגשית: זה קורה כשאתן מרגישות מוצפות, לחוצות, או סתם מרוקנות.
- חוסר מטרה: לפעמים, אנחנו פשוט לא יודעות מה אנחנו רוצות לעשות. וזה בסדר, אבל זה גם משאיר אותנו תקועות.
הפתרון? להתמודד עם כל קטגוריה בנפרד.
לדוגמה: אם אתן עייפות פיזית, תנו לגוף שלכן מה שהוא צריך. שינה, אוכל טוב, קצת תנועה עדינה. אם אתן עייפות רגשית, נסו למצוא דרכים להירגע. מדיטציה, אמבטיה חמה, שיחה עם חברה טובה. ואם אתן מרגישות חסרות מטרה, נסו לחשוב על דברים שעושים לכן טוב. לא חייבים לתכנן את כל החיים, אפשר פשוט לבחור משהו קטן שעושה לכן שמח.
תובנה מפתיעה מספר שתיים: מוטיבציה לא תמיד מגיעה לפני פעולה. לפעמים, היא מגיעה אחרי.
הניסוי האישי שלי: אני זוכרת תקופה שהייתי חייבת לכתוב פוסט לבלוג שלי, אבל פשוט לא היה לי כוח. אז במקום לנסות "להכריח" את עצמי, החלטתי לעשות משהו אחר לגמרי. הכנתי לי כוס תה, שמתי מוזיקה שאני אוהבת, והתחלתי לרקוד. לא משהו רציני, סתם קצת תנועות מטופשות בסלון. וניחשתן מה? אחרי 10 דקות, פתאום הרגשתי שיש לי כוח לכתוב.
הסוד הקטן של הספה: פרספקטיבה חדשה
לפעמים, השכיבה על הספה יכולה להיות הזדמנות מצוינת לשנות פרספקטיבה. לא חייבים תמיד להיות עסוקים. לפעמים, קצת בטלה יכולה להיות בדיוק מה שאנחנו צריכות כדי לראות את הדברים בצורה יותר ברורה.
יצא לכן לשמוע על "מיינדפולנס"? זה עוד מושג מעולם הפסיכולוגיה (הנה מקור שני!), שמדבר על היכולת להיות נוכחים ברגע. לא לחשוב על העבר, לא לדאוג לגבי העתיד, פשוט להיות כאן ועכשיו. ולפעמים, הספה היא המקום המושלם לתרגל מיינדפולנס. פשוט לשים לב לנשימה, לתחושות בגוף, למחשבות שעוברות בראש. בלי לשפוט, בלי לנסות לשנות, פשוט להיות.
לסיכום (אבל לא באמת):
אז מה עושים כשאין כוח אפילו לקום מהספה? קודם כל, מקשיבים לגוף. אחר כך, מנסים להבין מה באמת מונע מאיתנו לקום. ואז, בוחרים דרך פעולה שמתאימה לנו. בלי שיפוטיות, בלי לחץ, פשוט צעד קטן אחד בכל פעם.
ואולי, בסופו של דבר, נגלה שהספה היא לא האויב שלנו. אולי היא פשוט תזכורת לכך שמותר לנו לעצור, לנוח, ולנשום.
אני יודעת שזה לא פשוט, ושאני בעצמי עדיין לומדת את זה כל יום מחדש. אבל אני מאמינה שבסופו של דבר, אנחנו כולנו יכולות למצוא את הדרך שלנו חזרה לעצמנו, גם כשאנחנו מרגישות תקועות על הספה.
אז, מה אתן אומרות? יש לכן טיפים משלכן להתמודדות עם חוסר מוטיבציה? שתפו אותי בתגובות! אולי נלמד משהו חדש יחד.
