אני מודה, כששמעתי לראשונה על מינימליזם, גלגלתי עיניים. אני? מינימליסטית? עם האוסף המטורף שלי של ספרי ילדות, הצלחות וינטג' שאני מוצאת בשווקי פשפשים, ואינספור המזכרות הקטנות שנקשרו אליהן זיכרונות מתוקים? נשמע כמו גזר דין מוות לכל מה שאני אוהבת.
האמת, פעם הייתי בטוחה שמי שמדבר על מינימליזם, פשוט לא אוהב דברים. חשבתי שאלה אנשים שחיים בבתים לבנים וריקים, שמספרים לעצמם ש"פחות זה יותר" כדי להצדיק את חוסר הנוחות שלהם. אבל אז הבנתי משהו: אולי אני טועה?
אולי מינימליזם הוא לא רק על מה שאנחנו נפטרים ממנו, אלא על מה שאנחנו בוחרים להשאיר? ומה אם אפשר לעשות את זה בלי להרגיש שאנחנו מוחקים את עצמנו?
אז צללתי פנימה. קראתי בלוגים, ספרים (הנה אחד שנתן לי נקודת מבט אחרת: "Goodbye, Things" של Fumio Sasaki), אפילו ראיתי כמה סרטונים ביוטיוב. וגיליתי עולם שלם של אנשים שפשוט רצו להיות יותר מודעים לבחירות שלהם. הם לא ניסו להכריח אותי לזרוק את כל מה שיש לי, הם פשוט שאלו: "מה באמת חשוב לך?"
וואו. שאלה טובה.
אז איך עושים את זה בפועל, אתם שואלים? איך הופכים למינימליסטים כשאתם אוהבים דברים? זה לא קל, אני מודה. אבל זה בהחלט אפשרי. הנה כמה תובנות שאספתי בדרך, כולל כמה נפילות צורבות (אל תשאלו על ניסיון המכירה הכושל שלי של אוסף התקליטים...).
- זה מתחיל בשאלה: "למה אני שומר/ת על זה?" האם זה מזכיר לי משהו? האם אני משתמש/ת בזה? האם זה משרת אותי בצורה כלשהי? או שאני פשוט שומר/ת את זה כי "אולי יום אחד..."? (תמיד אותו "אולי יום אחד" שמבטיח לנו אושר עתידי, אף פעם לא עכשיו, נכון?)
* רגע של גילוי: גיליתי שהרבה דברים שמרתי מתוך תחושת אשמה. מתנות שלא אהבתי, בגדים שלא התאימו, דברים שקניתי באימפולסיביות ואז התחרטתי. ברגע שהבנתי את זה, היה לי הרבה יותר קל להיפרד מהם.
- המינימליזם הוא אישי. אין פה חוקים נוקשים. מה שעובד בשביל מישהו אחד, לא בהכרח יעבוד בשביל מישהו אחר. אל תנסו להשוות את עצמכם לאחרים. תתמקדו במה שעושה לכם טוב.
* טיפ קטן: אני אוהבת את הגישה של "פרויקט 333" (Project 333) – לבחור 33 פריטים (בגדים, נעליים, תכשיטים ואקססוריז) ולחיות איתם במשך 3 חודשים. זה עוזר להבין מה באמת חיוני לנו ומה אנחנו יכולים לוותר עליו.
- זה לא חייב להיות "הכל או כלום". אפשר להתחיל בקטן. למשל, לנקות מגירה אחת, ארון אחד, או אפילו רק מדף אחד. כל התקדמות קטנה נחשבת.
* מקור השראה: הספר "סוד הקסם של הסדר" של מארי קונדו (The Life-Changing Magic of Tidying Up) באמת עזר לי להבין את החשיבות של לשאול את עצמי אם משהו "גורם לי שמחה" לפני שאני מחליטה אם לשמור עליו.
זה לא רק על חפצים, זה על זמן ואנרגיה. תחשבו על זה: כל חפץ שיש לנו, דורש מאיתנו זמן ואנרגיה – לנקות אותו, לארגן אותו, לשמור עליו. ככל שיש לנו פחות חפצים, יש לנו יותר זמן ואנרגיה לדברים שבאמת* חשובים לנו.
* אמת כואבת: תפסתי את עצמי מבזבזת שעות על סידור דברים שבכלל לא אהבתי או השתמשתי בהם. זה היה כמו להחזיק בני ערובה של הבית שלי.
אבל הנה משהו שאולי לא שמעתם: מינימליזם יכול גם לעזור לכם להעריך את הדברים שאתם כבר אוהבים. כשיש פחות רעש מסביב, הדברים החשובים באמת בולטים יותר. פתאום, הצלחת הוינטג' הזו שקניתם בשוק פשפשים מקבלת משמעות חדשה. היא לא סתם עוד חפץ בארון, היא זיכרון, היא סיפור, היא חלק מהזהות שלכם.
וזה, לדעתי, כל העניין. מינימליזם לא אמור לגרום לנו לוותר על הדברים שאנחנו אוהבים. הוא אמור לעזור לנו להבין למה אנחנו אוהבים אותם, ולוודא שהם באמת תורמים לאושר שלנו.
אז... מה אתם בוחרים לשמור? ומה אתם מוכנים לשחרר כדי לפנות מקום לדברים שבאמת משמעותיים?
