אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. על העומס הזה. לא רק הפיזי – המדפים שקורסים, הארגזים שמחכים, המגירות שלא נסגרות – אלא על העומס הרגשי. כי בואו נודה על האמת, להיפטר מדברים זה הרבה יותר מסתם מיון. זה ניתוח לב פתוח.
פעם, הייתי בטוחה שאם רק אקרא את כל ספרי הסדר והארגון, אצליח להפוך למארי קונדו הישראלית. קניתי קופסאות אחסון ממותגות, למדתי קיפולים מתוחכמים, אפילו ניסיתי את שיטת ה"הצתת השמחה". זה נגמר בזה ששילמתי הון על קופסאות שנשארו ריקות, והבית שלי נראה כמו אחרי פשיטה משטרתית.
ואז הבנתי משהו: הבעיה היא לא איך לקפל את החולצות, אלא למה אני מחזיקה אותן מלכתחילה.
התובנה המפתיעה? רגשות אשם הם המדבקה הכי חזקה בעולם.
אנחנו נאחזים בדברים כי אנחנו מרגישים אשמים:
- אשמים על הכסף שבזבזנו.
- אשמים על המתנה שלא השתמשנו בה.
- אשמים על הפוטנציאל הלא ממומש.
הנה משפט שיכול לשנות הכל: הסנטימנטליות שלנו יקרה יותר מחפצים חסרי שימוש.
אבל רגע, נעמה, את בטח שואלת, איך אפשר להיפטר מרגשות האשם האלה? זו שאלה מצוינת. אני עדיין עובדת על זה, אבל הנה כמה דברים שלמדתי בדרך:
1. סליחה עצמית – המפתח לשחרור:
דבר ראשון, תסלחי לעצמך. כן, בזבזת כסף על השמלה הזו שמעולם לא לבשת. כן, קיבלת מתנה מכוערת מדודה רחוקה. זה קורה. כולנו עושים טעויות. אבל העבר לא צריך להכתיב את ההווה שלך.
אחד הדברים שלמדתי מקריאה בספר "Daring Greatly" של ברנה בראון (שמחברת אותנו לעניין הפגיעות והחמלה העצמית) הוא שהיכולת להיות חומלים כלפי עצמנו, גם ברגעים שבהם אנחנו מרגישים לא ראויים לכך, היא המפתח לצמיחה אישית. סליחה עצמית היא לא תירוץ – היא כלי.
2. שינוי מסגרת מחשבתית: מהערכה כספית לערך אמיתי:
במקום להתמקד בכמה כסף שילמת על משהו, תשאלי את עצמך:
- האם הדבר הזה משרת אותי היום?
- האם הוא תורם לחיים שלי בצורה כלשהי?
- האם הוא עושה אותי שמחה?
אם התשובה היא לא, זה לא משנה כמה הוא עלה. הוא כבר לא שווה לך כלום. תאמיני לי, לשחרר אותו זה יותר חשוב מהכסף שאיבדת.
אפשר להסתכל על זה ככה: את משקיעה בהווה ובשלווה הנפשית שלך.
3. תרומה במקום גניזה: תני חיים חדשים:
אחת הדרכים הכי טובות להתגבר על רגשות אשם היא לתרום. לדעת שהבגדים שלך, הרהיטים שלך, הצעצועים של הילדים שלך – יכולים לעשות מישהו אחר מאושר – זה מנחם ברמות. זה גם גורם לך להרגיש שאת לא סתם זורקת משהו, אלא נותנת לו חיים חדשים.
אני זוכרת שפעם התקשיתי להיפטר מחולצה שקיבלתי מחברה טובה. היא הייתה יפה, אבל פשוט לא התאימה לי. בסוף תרמתי אותה, ודמיינתי מישהי אחרת לובשת אותה ונהנית ממנה. זה ממש עזר לי לשחרר.
4. "מה אם?" - לא הפעם:
הפחד הכי גדול שלנו הוא "מה אם אצטרך את זה פעם?". אנחנו ממלאים את הבתים שלנו בדברים שאולי יום אחד... זה פשוט לא הגיוני. תאמיני לי, ברוב המקרים, אם תצטרכי משהו, תוכלי לקנות אותו שוב. ואם לא, תמצאי פתרון אחר. המוח שלנו גאון ביצירת פתרונות כשאין ברירה.
אני יודעת שזה קשה, אבל תנסי. בפעם הבאה שאת עומדת לזרוק משהו ומתחילה המנטרה של "מה אם?", תעצרי רגע ותשאלי את עצמך בכנות: מתי בפעם האחרונה השתמשתי בזה? האם זה באמת חיוני לחיים שלי?
5. מודעות עצמית – לזהות את הטריגרים:
לפעמים, אנחנו נאחזים בדברים בגלל סיבות עמוקות יותר. אולי החולצה הזו מזכירה לך תקופה טובה בחיים שלך. אולי הכוס הזו הייתה שייכת לסבתא שלך. זה בסדר גמור. אבל חשוב להיות מודעים לרגשות האלה.
למשל, הבנתי שאני נוטה לאגור ספרים, גם כאלה שכבר קראתי ולא אקרא שוב. גיליתי שהסיבה היא שאני מרגישה שאני צריכה "לשמור" את הידע הזה, כאילו הספרים הם סוג של תעודת ביטוח אינטלקטואלית. ברגע שהבנתי את זה, היה לי קל יותר לשחרר חלק מהם. (אגב, ממליצה בחום על הספר "סדר וארגון בשיטת KonMari" של מארי קונדו. הוא נותן כלים נהדרים למודעות עצמית בתהליך הזה).
אבל רגע, מה עם הדברים הסנטימנטליים באמת?
יש דברים שפשוט אי אפשר לזרוק, ואני מבינה את זה. מכתבים, תמונות, מזכרות מטיולים – הם חלק מהסיפור שלנו. אבל גם להם אפשר למצוא מקום ראוי, בלי להפוך את הבית למוזיאון.
- אפשר לסרוק מכתבים ולשמור אותם דיגיטלית.
- אפשר ליצור אלבום תמונות יפהפה.
- אפשר לבחור כמה מזכרות הכי חשובות ולתת להן מקום של כבוד.
העיקר הוא לא להיחנק מהעומס.
אז מה עכשיו?
אני יודעת, זה נשמע קצת כמו תהליך פסיכולוגי, ולא רק ארגון בית. וזה נכון. להיפטר מדברים זה מסע. מסע לשחרור רגשי, מסע למודעות עצמית, מסע לחיים קלים יותר.
אני עדיין בתהליך. עדיין לומדת. עדיין נאבקת ברגשות האשם. אבל אני יודעת שאני בדרך הנכונה. ואני מקווה שגם את.
אז, איזה חפץ הכי קשה לך להיפרד ממנו? מה הסיפור מאחוריו? ספרי לי בתגובות – אולי ביחד נמצא דרך לשחרר.
