האמת? פעם חשבתי שפרודוקטיביות זה שם קוד לשעבוד. כן, כן, צחקתי על כל ה"טיפים" וה"טריקים" שמבטיחים להספיק יותר בפחות זמן. חשבתי שזה הכל חלק מאיזו תחרות מטורפת של מי עובד יותר קשה, מי ישן פחות ומי מצליח לדחוף יותר דברים לתוך יום אחד.
אבל אז… קרסתי.
הגעתי למצב שבו עבדתי מסביב לשעון, הרגשתי שאני כל הזמן רודפת אחרי הזנב של עצמי, ובסוף היום הייתי מותשת, ריקה, ובטוחה שאני כישלון. ואז, בתוך כל הבלאגן הזה, הבנתי משהו חשוב: הבעיה היא לא בפרודוקטיביות, אלא בגישה שלנו אליה.
אנחנו חושבים שאנחנו צריכים לדחוף, לדחוף, לדחוף – אבל מה אם יש דרך אחרת? מה אם פרודוקטיביות יכולה להיות כלי שיעזור לנו לחיות חיים טובים יותר, ולא ההיפך?
(אני יודעת, זה נשמע קצת יומרני, נכון? אבל תאמינו לי, גם אני הייתי סקפטית).
במאמר הזה אני רוצה לקחת אתכן למסע קטן – מסע שבו נחקור את המשמעות האמיתית של פרודוקטיביות, נגלה איך אפשר להשתמש בה כדי ליצור חיים מאוזנים ומספקים יותר, ונלמד איך להימנע מלשחוק את הנשמה שלנו בדרך. אני לא מבטיחה פתרונות קסם, אבל אני מבטיחה לשתף אתכן בכל מה שלמדתי – כולל הכישלונות שלי (והיו לא מעט כאלה, תאמינו לי).
אז בואו נתחיל.
האם פרודוקטיביות חייבת להיות מרוץ עכברים מטורף?
אחת הטעויות הגדולות שאנחנו עושים היא לחשוב שפרודוקטיביות נמדדת רק בכמות הדברים שאנחנו מספיקים לעשות. אנחנו מתמקדים ברשימת המטלות האינסופית שלנו, ומנסים לדחוס כמה שיותר משימות לתוך יום אחד. זה מזכיר לי קצת את הניסוי המפורסם עם הצנצנת, האבנים, החול והמים. אם נתחיל עם החול והמים, לא יישאר מקום לאבנים הגדולות – הדברים החשובים באמת.
אבל מה אם נשנה את הגישה? מה אם נתחיל להסתכל על פרודוקטיביות ככלי שיעזור לנו להתמקד בדברים החשובים ביותר, ולפנות זמן לדברים שאנחנו אוהבים?
המחקר של גרג מקיואן, בספרו "חיוני בלבד", טוען בדיוק את זה: פחות זה יותר. ההתמקדות שלנו צריכה להיות במהותי, בדברים שבאמת חשובים לנו, ולא בכל מה שמרגיש דחוף או נדרש.
אגב, גיליתי משהו משעשע תוך כדי כתיבה: כשאני כותבת על פרודוקטיביות, אני מרגישה שאני צריכה להיות סופר-פרודוקטיבית! כאילו שאני חייבת להספיק לכתוב את המאמר הזה הכי מהר שאפשר, אחרת אני צבועה. אירוני, לא?
אבל רגע, אני חושבת לעצמי, למה אני מרגישה ככה? הרי כתבתי את הפסקה הזאת בעצמי! ואז זה הכה בי: אנחנו כל כך שבויים בתרבות הפרודוקטיביות הקיצונית, שאנחנו שוכחים שהמטרה היא לא להספיק יותר, אלא לחיות טוב יותר.
איך יוצאים מהלופ האינסופי של העבודה?
אחת הדרכים הטובות ביותר לצאת מהלופ האינסופי של העבודה היא להגדיר גבולות ברורים בין העבודה לחיים האישיים. זה אומר, למשל, להגדיר שעות עבודה קבועות, לכבות את הטלפון אחרי שעה מסוימת, ולא לעבוד בסופי שבוע.
אני יודעת, זה נשמע מובן מאליו, אבל כמה מאיתנו באמת עושים את זה?
אני מודה, לי לקח הרבה זמן להבין את זה. הייתי עובדת עד השעות הקטנות של הלילה, בודקת מיילים כל חמש דקות, ומרגישה שאני חייבת להיות זמינה 24/7. אבל אז הבנתי שמשהו חייב להשתנות. התחלתי להגדיר גבולות ברורים, והפלא ופלא – החיים שלי השתפרו פלאים.
מצאתי שגבולות לא רק משפרים את הרווחה הנפשית, אלא גם את הפרודוקטיביות. כשאני יודעת שיש לי זמן מוגבל לעבוד, אני מתמקדת יותר ומבזבזת פחות זמן על הסחות דעת.
בנוסף, חשוב לזכור ש"לא" היא מילה שלמה.
אמרת "לא" לפרויקט? זה לא אומר שאת לא מסוגלת, אלא שאת בוחרת במה כן להשקיע את האנרגיה שלך.
מאיפה בכלל מתחילים?
אוקיי, אז הבנו שפרודוקטיביות יכולה להיות טובה, ושחשוב להגדיר גבולות. אבל מאיפה מתחילים? איך עושים את השינוי הזה בפועל?
אני חושבת שהדבר הראשון שצריך לעשות הוא לעצור רגע ולשאול את עצמנו: מה באמת חשוב לנו? מה הערכים שלנו? מה אנחנו רוצים להשיג בחיים?
(אני יודעת, זה נשמע קצת כמו שאלה פילוסופית מדי, אבל תאמינו לי, זה חשוב).
ברגע שאנחנו יודעים מה חשוב לנו, אנחנו יכולים להתחיל לתכנן את הזמן שלנו בהתאם. אנחנו יכולים להגדיר מטרות ברורות, ליצור רשימת משימות ריאלית, ולתעדף את המשימות החשובות ביותר.
אחת השיטות שאני אוהבת להשתמש בהן היא שיטת "אכילת הצפרדע" של בריאן טרייסי. הרעיון הוא פשוט: אם יש לך משימה אחת שאת ממש לא רוצה לעשות, תעשי אותה דבר ראשון בבוקר. ככה את מתחילה את היום עם הדבר הכי קשה מאחורייך, והשאר מרגיש קלי קלות.
אבל הנה הטוויסט: טרייסי עצמו, באחד הראיונות איתו, הודה שהוא לא תמיד מצליח ליישם את השיטה שלו. וזה בסדר! גם מומחים נתקלים בקשיים. העיקר זה לא לוותר ולמצוא את הדרך שמתאימה לנו.
מקורות מפתיעים של השראה לפרודוקטיביות (כן, גם מסדרות טלוויזיה!)
אני יודעת שזה ישמע קצת מוזר, אבל אחת ההשראות הגדולות שלי לפרודוקטיביות הגיעה דווקא מסדרת טלוויזיה: "המקום הטוב". הסדרה עוסקת באנשים שמגיעים לגן עדן (או לפחות מה שהם חושבים שהוא גן עדן), ומגלים שהם צריכים להשתפר כדי להישאר שם.
אחד הדברים שהכי תפסו אותי בסדרה זה הרעיון של "שיפור מתמיד". הסדרה מלמדת אותנו שלא צריך להיות מושלמים כדי להיות טובים, ושחשוב תמיד לשאוף להשתפר, גם אם זה אומר לעשות טעויות בדרך.
וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים לזכור כשזה מגיע לפרודוקטיביות. אנחנו לא צריכים להיות מושלמים, אנחנו לא צריכים להספיק הכל, ואנחנו לא צריכים להלקות את עצמנו על כל טעות. אנחנו רק צריכים לשאוף להשתפר, ללמוד מהטעויות שלנו, ולהמשיך הלאה.
(אוקיי, אולי זה נשמע קצת קיטשי, אבל תאמינו לי, זה עובד).
בנוסף, פסיכולוגים כמו אדם גרנט מדברים רבות על הכוח של פרפקציוניזם בריא, כזה שמניע אותנו קדימה ולא משתק אותנו. פרפקציוניזם בריא גורם לנו להיות מודעים לטעויות, אבל לא שופטים את עצמנו עליהן.
המסע רק התחיל…
אז מה למדנו?
למדנו שפרודוקטיביות יכולה להיות כלי שיעזור לנו לחיות חיים טובים יותר, ולא ההיפך. למדנו שחשוב להגדיר גבולות ברורים בין העבודה לחיים האישיים. למדנו שחשוב לשאול את עצמנו מה באמת חשוב לנו, ולתכנן את הזמן שלנו בהתאם. ולמדנו שגם סדרות טלוויזיה יכולות להיות מקור השראה לפרודוקטיביות.
אבל המסע שלנו רק התחיל.
יש עוד הרבה מה ללמוד, עוד הרבה מה לגלות, ועוד הרבה טעויות לעשות.
אני רוצה לסיים בשאלה אחת: מה הדבר האחד שאתן יכולות לעשות היום כדי להיות קצת יותר פרודוקטיביות, בלי לשחוק את הנשמה שלכן? שתפו אותי בתגובות, ואולי נמשיך את השיחה הזאת ביחד. אני באמת סקרנית לשמוע מה אתן חושבות.
