האמת? תמיד חשדתי בלוחות זמנים. משהו בהם הרגיש לי כמו כלא, כמו שאומרים לי מה לעשות בדיוק מתי. ואני? אני נעמה, טיפוס חופשי. בלגן מאורגן, אם תשאלו את אמא שלי. שנים נאבקתי בשיטות ניהול זמן "קלאסיות", עד שהבנתי משהו מהותי – הבעיה היא לא בי, אלא בשיטה.
הגעתי לתובנה הזו דווקא משיעור סריגה (כן, סריגה!). המורה, אישה מדהימה בשם רותי, אמרה לי: "נעמה, אין דבר כזה 'צריך' בסריגה. יש רק מה שיוצא לך יפה ומה שגורם לך הנאה". וואו. זה שינה לי את כל התפיסה. הבנתי שאפשר לנהל זמן אחרת. אפשר ליצור קצב משלך, בלי להרגיש מחנק.
המאמר הזה הוא לא מדריך "עשה ואל תעשה". הוא יותר מסע משותף. מסע לגלות איך אפשר להספיק את מה שחשוב, בלי להרגיש שאיבדנו את עצמנו בדרך.
אז מה עובד? (ומה ממש לא)
אחת השיטות שממש לא עבדו לי היא שיטת ה"פומודורו". 25 דקות עבודה, 5 דקות הפסקה? זה גורם לי יותר לחץ מאשר תועלת. זה מרגיש כמו מירוץ נגד השעון, במקום זרימה טבעית. אבל! שמעתי על הרבה אנשים שנשבעים בזה. אז אולי זה רק אני?
אבל יש דבר אחד שאני מאמינה בו בכל ליבי: הקשבה לגוף.
פעם קראתי מחקר (עכשיו אני לא זוכרת איפה, אבל זה היה משהו על מחזורי שינה) שאנחנו לא כולנו אותו הדבר. יש אנשים שהם "עופות בוקר" ויש "ינשופים". ויש כאלה באמצע. אז למה להכריח את עצמנו לעבוד לפי קצב שלא מתאים לנו?
גיליתי שכשאני מנסה לעשות משהו יצירתי בבוקר, אני בעיקר בוהה במסך. אבל אחרי הצהריים, אחרי כוס קפה, המוח שלי מתחיל לרקוד. אז אני שומרת את המשימות היצירתיות לשעות האלה.
איך זה קשור ללוחות זמנים?
אוקיי, אז איך בכל זאת אפשר לתכנן משהו, אם לא אוהבים לוחות זמנים? התשובה היא – תכנון גמיש.
במקום לכתוב "ביום שלישי בשעה 10:00 – פגישה עם לקוח", אני כותבת "שבוע הבא – פגישה עם לקוח (גמיש)". זה נותן לי את החופש להחליט מתי באמת מתאים לי, בהתאם למצב הרוח, האנרגיה והשאר.
ואם אני צריכה להספיק משהו דחוף? אז אני משתמשת בשיטה קצת מוזרה, אבל עובדת בשבילי: אני מדמיינת שאני הולכת לפגוש חברה טובה לקפה. אני לא אאחר לה, נכון? אז אני מתייחסת למשימה הדחופה כאילו היא פגישה חשובה עם מישהו שאני אוהבת.
מקורות השראה לא שגרתיים
אני אוהבת לקרוא ספרים על פילוסופיה, פסיכולוגיה וגם...רומנים! כן, רומנים. דווקא שם אני מוצאת תובנות על איך אנשים מתמודדים עם אתגרים, איך הם מוצאים את הדרך שלהם ואיך הם מצליחים לשלב בין עבודה, אהבה וחיים.
לדוגמה, בספר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" של רובין שארמה, יש רעיון מדהים: "חיה כאילו זה היום האחרון שלך". זה לא אומר שצריך לעשות דברים מטורפים, אלא פשוט להיות מודעים לחשיבות של כל רגע. זה עוזר לי להתמקד במה שבאמת חשוב.
הדבר הכי חשוב? סליחה עצמית
אני לא תמיד מצליחה לעמוד בתכניות שלי. יש ימים שאני פשוט לא מסוגלת לעשות כלום. וזה בסדר. אני לא כועסת על עצמי. אני מזכירה לעצמי שאני בן אדם, לא רובוט.
אחד הטיפים הכי טובים שקיבלתי הוא מספר של ברנה בראון על פגיעות ואומץ. (Daring Greatly) היא טוענת שכשאנחנו מרשים לעצמנו להיות פגיעים, אנחנו הופכים לחזקים יותר. ואני מסכימה איתה.
לסיכום (אבל לא באמת סיכום, כי המסע הזה אף פעם לא נגמר), ניהול זמן הוא לא עניין של כללים נוקשים, אלא עניין של הקשבה פנימית, גמישות וסליחה עצמית.
אני באמת תוהה, מה עובד בשבילכם? האם גם אתם מרגישים מחנק מלוחות זמנים? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם!
