האמת? תמיד חשבתי שאלוורה זה קקטוס של עצלנים. שותלים, לא משקים, וזהו. איזו נאיביות!
אני, נעמה, שתמיד מתיימרת להבין בצמחים (אחרי שלושה סרטוני יוטיוב, כן?), החלטתי לגדל אלוורה. חשבתי שזה יהיה קל. שתלתי אותה בעציץ יפהפה, הנחתי על אדן החלון, וחיכיתי. חיכיתי. וחיכיתי. האלוורה שלי סירבה בתוקף לצמוח. היא נראתה עצובה, מיובשת, כאילו אומרת לי: "נעמה, את ממש לא מבינה כלום."
אני מודה, התייאשתי. חשבתי כבר להפוך אותה לדשן, אבל משהו בי סירב. הרי יש בה כל כך הרבה תועלות בריאותיות! הרי ג'ל האלוורה ידוע בתכונותיו המרגיעות והמאחות, כמו שכתוב בהרבה מקומות, כולל באתר של משרד הבריאות (https://www.health.gov.il/Subjects/medicalinfo/firstaid/Pages/burns.aspx). אבל איך מגיעים לג'ל הזה אם הצמח מסרב לשתף פעולה?
אז נזכרתי בסבתא רחל, המרוקאית שלי. אישה חכמה, עם ידי זהב ואינסטינקטים של מרפאה טבעית. היא תמיד אמרה: "לכל צמח יש נשמה, נעמה. צריך להקשיב לו."
צלצלתי אליה. "סבתא, האלוורה שלי לא גדלה!" התלוננתי.
היא צחקה. "אלוורה זה לא סברס, נעמה שלי! צריך ללמוד אותה." ואז, היא גילתה לי סוד. סוד שלא מצאתי באף אתר גינון או סרטון יוטיוב.
הסוד של סבתא רחל היה פשוט: אלוורה אוהבת חברה.
"תשתלי לידה צמח אחר," היא אמרה. "שתהיה לה חברה לדבר איתה, לחלוק את השמש."
נשמע מוזר, נכון? אני, שרגילה לחפש תשובות במאמרים מדעיים, הרגשתי סקפטית. אבל מה היה לי להפסיד? שתלתי ליד האלוורה שלי גרניום קטן וורוד.
ו... קרה נס. לאט לאט, האלוורה התחילה להשתקם. העלים שלה התחילו להתמלא, והיא נראתה מאושרת יותר. כאילו, באמת, הגרניום סיפר לה בדיחות טובות.
אני יודעת, זה נשמע קצת "ניו אייג'י", אבל זה עבד! ואז הבנתי משהו חשוב.
לפעמים, הפתרונות הפשוטים ביותר הם אלה שאנחנו מתעלמים מהם.
אבל רגע, זה לא נגמר כאן. אחרי שהאלוורה שלי פרחה (תרתי משמע), הגיע הזמן לקצור את הג'ל. ושוב, נתקלתי בבעיה. כל המתכונים באינטרנט דיברו על חיתוך העלים, השריה במים, וטחינה במעבד מזון. נשמע מסובך!
ושוב, סבתא רחל הצילה אותי. "שטויות!" היא אמרה. "ג'ל אלוורה זה כמו דמעות של צמח. צריך לדבר אליו יפה, והוא ייתן לך אותן."
היא לימדה אותי איך לגרד את הג'ל בעדינות עם כפית, בלי לפגוע בעלה. כמו שמגרדים דבש מחלת דבש. טכניקה עדינה ששומרת על כל התכונות הטובות של הג'ל.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי גידול אלוורה לימד אותי שיעור חשוב בצניעות. צניעות מול הטבע, צניעות מול הידע של הדורות הקודמים, וצניעות מול העובדה שלפעמים, התשובות נמצאות במקומות הכי לא צפויים.
אז בפעם הבאה שאתם מנסים לגדל אלוורה (או כל צמח אחר), אל תשכחו להקשיב לו. לשאול את הסבתא. ואולי, גם לשתול לו חבר.
אבל רגע, האם האלוורה באמת צריכה חברה או שזה סתם צירוף מקרים? ד"ר גיל הורוביץ, בוטניקאי מומחה, מסביר: "אמנם אין מחקר מדעי שמוכיח שאלוורה 'צריכה חברה', אבל שתילה של צמחים שונים יחד יכולה ליצור מיקרו-אקלים טוב יותר, עם לחות מתאימה והגנה הדדית מפני מזיקים." (מתוך ראיון אישי). אז אולי סבתא רחל צדקה, בלי לדעת את ההסבר המדעי.
מה למדתי מכל זה? שלפעמים, האינטואיציה של סבתא מרוקאית שווה יותר מכל ספר גינון. ושאלוורה, למרות המראה החיצוני הקשוח שלה, היא צמח עדין שצריך אהבה ותשומת לב.
אז שתהיה לכם אלוורה שמחה. וסבתא חכמה.
עכשיו תורכם: איזה סוד גינון סבתא שלכם גילתה לכם? שתפו אותי בתגובות!
