אני חייבת להודות, לפני הסיור הזה חשבתי שאני יודעת משהו על צמחי מרפא. קראתי ספרים, עשיתי קורס קטן, אפילו ניסיתי להכין כמה תרופות סבתא בבית. הייתי בטוחה שאני בכיוון הנכון, עד שנחתתי באמצע המדבר עם מרפאה בדואית נודדת.
אני זוכרת את עצמי עומדת שם, עם התרמיל ה"מאובזר" שלי, מול אישה בדואית שחייה ונושמת את האדמה הזו. הציוד שלי? מגוחך. הידע שלי? שטחי. ההבנה שלי את הכוח האמיתי של צמחי מרפא? כמעט אפסית.
חשבתי שאני הולכת ללמוד על שמות של צמחים ותכונות ריפוי. בפועל, קיבלתי שיעור מאלף על חיבור. חיבור לאדמה, חיבור לגוף, וחיבור לדורות של ידע שעובר בעל פה ולא בספרים.
ואולי זאת התובנה הכי גדולה שלי מהמסע הזה: הידע הכי חשוב לא נמצא בספרים, אלא בחיים עצמם.
אבל איך זה קרה? איך הגעתי בכלל למרפאה בדואית נודדת? הסיפור מתחיל עם כאב גב כרוני שלא נרגע בשום טיפול קונבנציונלי. אחרי ששמעתי מחברה על הגישה ההוליסטית של הבדואים, החלטתי לנסות. קצת פחדתי, קצת התרגשתי, ויותר מהכל - הייתי סקפטית.
הייתי סקפטית כי כל מה שידעתי על צמחי מרפא הגיע מספרים ומקורות אינטרנטיים. חשבתי שאני צריכה רשימה של צמחים ותכונות ריפוי, כמו מתכון. אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא עובד ככה.
הלקח הראשון: צמח מרפא הוא לא רק רשימת מרכיבים פעילים.
השיעור הראשון היה על הקשבה. הקשבה לאדמה, להבחין בניואנסים הקטנים ביותר – איפה צומח כל צמח, איך הוא נראה בעונות שונות, איזה חיות מגיעות אליו. הבנתי שהידע שלהם הוא תוצר של תצפיות בלתי פוסקות, לא של שינון טקסטים.
לדוגמה, גיליתי שהם משתמשים במין מסוים של לענה, אבל רק במיקום ספציפי בו היא גדלה, ליד נחל מסוים. למה? כי שם, לדבריהם, היא ספגה את האנרגיה המרפאה של המים. זה נשמע אולי מיסטי, אבל כשראיתי את ההבדל בפעולה שלה, הבנתי שיש פה משהו מעבר לפיטוכמיקלים. (מקור: מחקרים מראים שמיקום הגידול משפיע על ריכוז החומרים הפעילים בצמחים. ראו לדוגמה מחקר של אוניברסיטת בן גוריון על השפעת תנאי הגידול על תכולת השמן האתרי ברוזמרין).
הייתי חייבת להודות, זה היה קשה. אני, שרגילה למדוד ולכמת הכל, פתאום צריכה לסמוך על תחושת בטן וידע שעובר מדור לדור. אבל לאט לאט התחלתי להרפות.
הלקח השני: לסמוך על האינטואיציה שלך זה לא פחות חשוב ממחקר מדעי.
אבל רגע, לפני שאני נשמעת כמו היפית שמדברת על אנרגיות, אני חייבת להגיד משהו. אני מאמינה במדע, ואני חושבת שחשוב לבדוק כל דבר. אבל אני גם חושבת שיש דברים שהמדע עדיין לא יודע להסביר.
וזה בדיוק מה שקרה לי עם הכאב גב. אחרי כמה ימים של טיפולים בצמחי מרפא, כאבים שליוו אותי שנים התחילו להרפות. אבל זה לא היה רק הצמחים עצמם. זה היה השילוב של הצמחים, התנועה, הנשימה והשיחות העמוקות עם המרפאה הבדואית.
היא לימדה אותי שצמח מרפא לא עובד לבד. הוא עובד הכי טוב כשהוא חלק ממערכת שלמה של ריפוי. מערכת שכוללת תזונה נכונה, פעילות גופנית, ניהול מתחים וחיבור לטבע.
ואז הבנתי משהו נוסף: הריפוי האמיתי מתחיל מבפנים, לא מבחוץ.
הבנתי שהכאב גב שלי היה רק סימפטום למשהו עמוק יותר. הוא היה תוצאה של שנים של ישיבה מול מחשב, של חוסר תנועה, של מתח מתמשך. והצמחים, הם רק עזרו לי להתחיל את המסע לריפוי עצמי.
אבל היה גם כישלון אחד שאני חייבת לספר עליו. ניסיתי להכין משחה מצמח מסוים, אחרי שראיתי אותם עושים את זה. אבל המשחה שלי יצאה שונה לחלוטין. לא הבנתי מה עשיתי לא נכון, וזה מאוד תסכל אותי.
אחרי כמה ימים, כששאלתי את המרפאה הבדואית, היא צחקה ואמרה לי: "את ניסית לחקות אותי, אבל שכחת שאת לא אני. את צריכה למצוא את הדרך שלך."
הלקח השלישי: אין קיצורי דרך. צריך ללמוד בעצמך, לטעות וללמוד מהטעויות.
אז מה למדתי בסופו של דבר? למדתי שתרמילאות צמחי מרפא היא לא רק על ליקוט צמחים. היא על חיבור, הקשבה, אינטואיציה וניסוי וטעייה. היא על להבין שהריפוי האמיתי מתחיל מבפנים, ושהצמחים הם רק כלי עזר במסע הזה.
ואני חייבת לשאול את עצמי ואתכן: האם אנחנו באמת מקשיבים לגוף שלנו? האם אנחנו נותנים לו את מה שהוא צריך? האם אנחנו מחוברים לטבע ולעצמנו?
אני יודעת שאצלי התשובה היא עדיין לא. אבל אני בדרך. ואני מקווה שהסיפור שלי נתן לכן קצת השראה להתחיל את המסע שלכן.
אני עדיין חוקרת ולומדת, ומגלה שהתחום הזה עמוק ומורכב הרבה יותר ממה שחשבתי. אני מנסה לשלב את הידע המסורתי עם מחקרים מודרניים, וליצור שילוב ייחודי שיכול לעזור לאנשים אחרים. אבל אני תמיד זוכרת את השיעור הכי חשוב שלמדתי במדבר: אל תשכחו להקשיב לאדמה.
ועכשיו תורכן. שתפו אותי: מה הניסיון שלכן עם צמחי מרפא? האם גם אתן הרגשתן שהידע המסורתי חסר לכן? אני ממש רוצה לשמוע.
