האמת? עד לפני כמה חודשים, חייתי באשליה מתוקה. חשבתי שאני "אוכלת בריא". סלטים, קצת פחמימות מורכבות, עוף בגריל מדי פעם... מה כבר יכול להיות לא בסדר? הרי אני לא אוכלת ג'אנק פוד כל יום!
ואז הגיעו התוצאות של בדיקות הדם. בדיקות שהזמנתי בעצמי, כי הרגשתי שמשהו לא מסתדר. תחושת עייפות כרונית, נפיחות אחרי כל ארוחה כמעט, ומין ערפול מוחי כזה שמנע ממני לתפקד בשיא שלי. חשבתי שאני פשוט עובדת קשה מדי. הסתבר שהגוף שלי צועק לי כבר הרבה זמן.
אני זוכרת את הרגע שקיבלתי את המייל עם התוצאות. פתחתי אותו בחשש, מגלגלת עיניים. "נו, בטח יגידו לי שאני צריכה לישון יותר ולהוריד סטרס". אבל מה שראיתי שם שינה הכל. רגישות לגלוטן, סוכר גבוה מהנורמה, חוסר בויטמינים חיוניים… וואו. פתאום הבנתי שאני לא סתם "עייפה". אני מזיקה לעצמי.
הרגשתי בעיקר כעס. כעס על עצמי, שלא הקשבתי לגוף שלי. כעס על כל המידע הסותר באינטרנט. מה זה בכלל "לאכול בריא"? מסתבר שזה מאוד אינדיבידואלי. (מחקרים רבים מראים שרגישויות למזון יכולות להשתנות מאדם לאדם, ויש להתייחס לתזונה כאל עניין אישי מאוד).
הדבר הראשון שעשיתי? כמובן, גוגל. טעות קלאסית. טבעונים, קרניבורים, פליאו, קטו... רציתי לברוח. הרגשתי שאני טובעת בים של מידע סותר. ואז נזכרתי במאמר שקראתי פעם על חשיבות האינטואיציה והקשבה לגוף. (ד"ר ג'וליה אנדרס, בספרה "Gut", מדגישה את החשיבות של הקשר בין המוח למערכת העיכול ואת ההשפעה של תזונה על מצב הרוח והבריאות הכללית).אולי זה הכיוון?
"איך הגעתי למצב הזה בכלל?" זו השאלה שרדפה אותי.
החלטתי ללכת על זה כמו פרויקט מחקר. התחלתי לתעד כל מה שאני אוכלת, איך אני מרגישה אחרי כל ארוחה, את רמות האנרגיה שלי לאורך היום. זה היה מייגע, אבל גם מאוד מעצים. גיליתי דפוסים שלא שמתי לב אליהם קודם. למשל, שגם "לחם בריא" מקמח כוסמין גורם לי לנפיחות איומה.
התחלתי להוריד דברים מהתפריט. קודם כל גלוטן, כמובן. אחר כך מוצרי חלב, כי הרגשתי שהם מכבידים עלי. ופה התחילו הניסויים האמיתיים. ניסיתי תחליפים - לחם ללא גלוטן (רובם טעם כמו קרטון), חלב שקדים (יותר מדי מתוק לי), גבינות טופו (בלי להעליב אף אחד, זה לא זה).
לא הכל הלך חלק. היו נפילות. פעם אחת התפתיתי לפיצה עם גלוטן, ושילמתי על זה ביומיים של כאבי בטן. היו רגעים שפשוט התחשק לי לוותר על הכל ולאכול שניצל עם צ'יפס. אבל משהו בתוכי סירב להרים ידיים.
אני מודה, היו גם דמעות. דמעות של תסכול, דמעות של רחמים עצמיים. אבל גם דמעות של הקלה, כשהרגשתי סוף סוף שהגוף שלי מגיב לשינויים שאני עושה. העייפות התחילה להתפוגג, הנפיחות פחתה, והערפול המוחי התבהר. פתאום יכולתי לחשוב בבהירות, להתרכז בעבודה שלי, וליהנות מהחיים.
השינוי הכי גדול לא היה בתזונה עצמה, אלא בגישה שלי. הפסקתי להסתכל על אוכל כעל אויב, והתחלתי לראות בו כלי ריפוי. למדתי להקשיב לגוף שלי, להבין מה הוא צריך, ולא לפחד לנסות דברים חדשים.
היום אני אוכלת תזונה מאוד אישית. הרבה ירקות, פירות (במידה), קטניות, דגים, בשר איכותי מדי פעם, ושמנים בריאים. למדתי להכין לחם ללא גלוטן שאני באמת אוהבת, מצאתי תחליפי חלב טעימים, וגיליתי עולם שלם של מתכונים בריאים וטעימים שלא הכרתי קודם.
אבל האמת היא, שעדיין יש לי ימים חלשים. ימים שאני מתגעגעת לקרואסון חמאה או לפיצה עם גבינה. ואז אני מזכירה לעצמי למה התחלתי את כל זה. בשביל הבריאות שלי, בשביל האנרגיה שלי, בשביל החיים שלי.
אני לא יודעת אם יש "דיאטה" מושלמת. אני חושבת שהמפתח הוא למצוא את מה שעובד בשבילך, להיות סבלניים, ולהקשיב לגוף שלך. וגם, לא לפחד לבקש עזרה. דיאטנית קלינית טובה יכולה לעשות פלאים. וגם חברים ובני משפחה תומכים. זה לא חייב להיות מסע לבד.
האם אני מצליחה לשמור על התזונה הזו תמיד? ממש לא. אבל אני משתדלת. וזה מה שחשוב.
אני מסתכלת היום על תוצאות הבדיקות הישנות שלי, ומרגישה גאווה עצומה. לא רק בגלל שהצלחתי לשפר את הבריאות שלי, אלא בעיקר בגלל שלמדתי להקשיב לעצמי. הבנתי שגוף בריא הוא לא רק עניין של תזונה, אלא גם של נפש בריאה. של אהבה עצמית, של חמלה, ושל קבלה עצמית.
אני לא יודעת מה יהיה מחר. אולי יגלו שאני רגישה לעוד משהו. אולי יהיו לי עוד ימים חלשים. אבל אני יודעת דבר אחד: אני לא מפחדת. אני מוכנה להתמודד עם כל אתגר, כי למדתי לסמוך על עצמי. ולזה אין מחיר.
אז מה המסע שלך עם התזונה שלך? מה למדת על עצמך בדרך?
